קרבת אלוקים/אוסף של שיגעונותגעגוע~
רננה נכנסת למטבח, הכדורים נמצאים בארון למעלה, היא מושיטה לשם יד עצבנית, רועדת כזאת.
אבא מחייך אליה מהסלון, בודק שהיא מכניסה לפה ואז שולח לה נשיקה באוויר, אבא טוב הוא.
היא לא אוהבת לשקר לו אבל לפעמים אין ברירה, היא בורחת לשירותים יורקת את הכדור לתוך חתיכת טישו וזורקת לאסלה, שיטבע. שיעלם. שירקב שם במקומה.
זהו, עוד שבוע שבועיים ככה היא תצא לגמרי מאיזון, תצא לגמרי מעולם הנורמלים השפויים המורחים חיוך מזוייף כדי שלא יראו את הריקנות.
כולם בדיכאון, היא אמרה לאבא פעם. והוא, הוא אבא טוב והוא תמיד אומר שהיא צודקת. רק, רק שעל אף אחד לא רואים.
היא חושבת שזה לא משנה כי רק מה שבפנים משנה אבל הוא חושב שכן ולכן הוא מתעקש על הכדורים המגעילים האלה.
בערב אבא אומר לה לשים מעיל ולבוא.
היא באה, בלי מעיל. ''לא קר לי'' היא אומרת בשקט.
''עוד מעט נצא החוצה ואז יהיה לך קר'' דוד אומר את זה לאט לאט. בסבלנות של אבא שמכיר את הבת שלו יותר מדי טוב.
היא נשארת לעמוד שם כמו פסל והוא נכנע, מניח עליה יד ומבטיח לה שאם יהיה לה קר הוא יביא לה את המעיל שלו.
אחרי עשר דקות של הליכה מהירה הם מגיעים לבניין מוזנח וישן נורא. אין אור בחדר מדריגות, דוד מדליק פנס ולוחש תוך כדי לרננה. ''הרב ידבר איתך קצת, טוב? תסבירי לו מה את מרגישה''.

ליד השולחן יושב איש מבוגר עם עיניים חמות.
כן, אין לרננה הגדרה אחרת לעיניים שלו, שסוקרות אותם בחיוך רציני כזה. וחם.
חם בחדר מאוד.
הרב מסמן להם לשבת ואז הוא פונה לרננה. ''בת ישראל היא כמו נסיכה'' גם הקול שלו חם, נעים נעים.
''והיא צריכה להיות בשמחה.'' הוא פוסק.
רננה מסתכלת לרצפה וחושבת באיזה זכות הרב הזה מדבר איתה על שמחה ואם בכלל אי פעם הוא הרגיש מה זה חוסר שמחה. אבל אמיתי כזה, משוגע.
הרב סוגר את הספר שעל השולחן שלו, מסתכל על נקודה נעלמת בקיר שמולו. "אומרים שהקב''ה הוציא את עם ישרואל מתחת 'סבלות' מצרים, ואומר על זה רבי משה מקוברין - מה זה סבלות? סבלות זה הסבלנות.'' הרב מחייך. ''הרבנית יודעת מה זה סבלנות?'' הוא פונה לרננה.
רננה חושבת קצת. ''מה שיש לאבא שלי''.
דוד מחייך נבוך. ''הוא לא ביקש דוגמא ת---''
הרב מסמן לו להניח לה. ''היא צודקת, צודקת. אבא לה איש יקר מאוד ומלא סבלנות. סבלנות זה היכולת לסבול''. הוא עוצר דקה.
''שהחיים שלך בזבל ואתה בסבבה'' רננה מסבירה.
הרב מהנהן מרוצה. ''בדיוק, בדיוק כך.'' הוא מסרק את הזקן. ''זו הייתה הגלות הגדולה ביותר של היהודים במצרים, שהיו מוכנים לשאת ולסבול הכל. הסבלנות. אח. הסבלנות'' הוא נאנח. ''איי, החיים שלהם בזבל, והם - בסבבה''
רננה מכירה את הסבבה הזה, את האדישות.
הרב ממשיך. ''ליהודי אסור להיות בסבלנות כזאת. אסור אסור. יהודי צריך לצעוק לאבא שיציל אותו, יהודי צריך לרצות לצאת מהגלות, לא להיתקע בה!'' הוא דופק על השולחן, לא באלימות. רק בתוקף, תוקף דקדושה. ''צריך לצעוק. החוצה, טאטע. החוצה!''
רננה פוחדת שהוא הולך לומר דברים שהיא לא רוצה לשמוע. היא מייחלת שזה יפסיק.
זה לא מפסיק. ''זאת הבעיה של כל היהודים הצדיקים. שמוכנים להשאר בגלות, בנפש ובגוף.
בבחינת 'אציעה שאול'.''
הרב מחייך עם העיניים. ''אציעה זה מלשון מצע, מיטה.
את יודעת מה? יש שיהודי נופל לשאול,
אבל נפילה כמו נפילה היא זמנית, כמו בן אדם שנופל לבור וצועק צועק ואז באים עם חבל'' הוא מדגים פעולת חילוץ. ''אעע.. אהה. הופה! מצילים אותו ושלום על ישראל.''
דוד מחייך, רננה נשארת רצינית. מדי.
הרב מרים ידיים למעלה תוך כדי אנחה. ''אבל מה, לפעמים יהודי הוא מציע שאול, הוא לא סתם ירד לשאול אלא הוא כבר מכין לו שם מיטה. מוצעת, נוחה כזאת, אלה עם המזרונים שאתה שוקע ולא רוצה לקום. מכירים?'' הוא לא מחכה לתשובה וממשיך. ''אבל עדיין, גם כשיהודי מציע שאול, והשאול נהיה לו מקום נוח שהוא לא רוצה לצאת ממנו, גם שם 'הנך'.
דוד המלך אומר לנו בתהילים, 'ואציעה שאול, הנך' - ה' יתברך לא עוזב את היהודי הזה שירקב שם למטה עם העכברים, הוא יושב איתו שם. על קצה החיים, ומחזיק אותו. עד שיהיה לו כוח לעשות צעד לבפנים''
רננה מרגישה איך משהו מתהפך לה בלב, כמו גוש של שנאה וכעס מתרכך ומתרסק לשלווה.
תחושת אמונה לא מוכרת.
היא פיספסה כמה מילים והיא מנסה להתרכז בהמשך.
''---אם אסק שמיים, ''שם אתה'' - איפשהו שם למעלה
אבל ואציעה שאול, ''הנך''. הנה אתה כאן!'' הרב מתלהב, והפנים המאירות שלו לובשות עוד קצת אור ואהבה.
''יהודי יכול לנסוק שמיים, לעלות הכי למעלה, לשבת על עננים ועדיין הקב''ה 'שם'. מעורפל כזה.
אבל דווקא בשאול, כשיהודי נמצא בתחתית של התחתית, כשהוא מתחת לאדמה, איפה שהנחשים, איפה שתולעים רוחשות והלב נסתם - שם הנך.
שם הקב''ה קרוב אליך, הוא לא שולח לך סימנים ולא קורא אליך, הוא לא צריך את כל זה. כי הוא כאן, קרוב אליך. והוא פשוט מחבק.''
אחרי זה הרב אומר עוד כל מיני דברים שהיא לא שומעת. כי בלב שלה מתנגן ניגון כזה מתוק מתוק.
לפני שהם יוצאים הרב מסתכל עליה פתאום והוא אומר. ''בת ישראל זה קודש קודשים. תזכרי את זה, אסור לתת לה להישאר בגלות. אסור להניח לקודש קודשים כזה להיות זרוק באיזה בור של עצבות וחוסר אמונה ותקווה.''
רננה מהנהנת. מהנהנת שוב.
כשהם יוצאים קר לה פתאום ודוד מביא לה את המעיל. עוטף אותה. ''שמעת מה הוא אמר?'' הוא לוחש לה, באוזן. בנשמה. ''ה' יתברך כאן, גם כשאין לך כוח להרים את הראש. גם כשנראה לך שלנצח תישארי ככה, עולה ומתרסקת. שמחה ומתמוטטת. הוא כאן איתך בשאול תחתיות הזה.''
רננה נותנת לגוף שלה להתרפות, ללב להתרפא.
דוד ממשיך ללחוש. ''אח. איזה קרבת אלוקים יש כאן, לא באלי לעזוב אותך''.
הם חוזרים הביתה בפסיעות איטיות כאלה וכשהם כבר כמעט הולכים לישון היא הולכת למטבח, שולחת יד רגועה להפליא לארון במטבח, מוציאה קופסא מקומטת.
אבא מסתכל עליה מהסלון, מחייך אליה.
היא מחייכת בחזרה.
בולעת.
בוחרת להילחם מחדש על הקודש קודשים שהיא.
ופתאום היא לא לבד במלחמה המטורפת הזאת שמשתוללת בה שנים.
רננה שותקת, מתמכרת למתנה הזאת.
קרבת אלוקים.
לי טוב.


הומ-לס/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
וואו, זה מושלם!!!דמעה שקופה


תודה.געגוע~
...רחל יהודייה בדם
וואי זה חזק נוגע וחשוף
את מאוד מיוחדת!
וואו.בברסלב בוער אש!

אבא מה זה הדבר הזה??!

ממש עלה לי דמעות

תודהגעגוע~
תודה!געגוע~
גם את⁦❤️⁩
וואוווווווושוני

גרמת לי לצעוק"אבא"!!! וממש להוציא כאב.תודה.נדיר.

תודהגעגוע~
נדירשוני
עבר עריכה על ידי שוני בתאריך ה' באלול תש"פ 22:08

ממש ממש טהור

מהמם ומחזק ממש תודה על זהרק להיות.אחרונה


..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה