כאב > פורקן
כל מה שקשור לכאב הגוף או הנפש אצלי (חושבת שבעיקר בגוף, זו הנקודה העיקרית) גורם לי לרצות לפרוק כל עול ולרתוח מעצבים.

הכאב הגיע לשיא בלתי נסבל היום ומחר הרצון ללכת לבית הספר עם מכנסיים וזהו. חאלס נאמנות למוסכמות חברתיות. לפעמים אני חושבת שהשם רוצה שאשחרר קצת האמת

אם כי כשהבנתי שזו התניה אני מבינה שיש פה משהו עמוק יותר וכואב יותר

האשמתי גם את ה ****** (קללה ממש קשוחה, לא תאמינו עליי בחיים) הזו כי הכל התחיל בברך מאז. באותו שבוע שהיא עשתה מה שעשתה.

זה לא יעזור לחפש אשמים. הכעס לא מביא טוב לאף אחד. ואיפה נעלמת אמונה תמימה ואמיתית שצריך אותה.

ושאתחדש על הקביים!

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???