חזרתי, מוקדם מהצפוי. מי שזוכרת אותי (סביר שאף אחת), אני כתבתי כאן באזור נובמבר-דצמבר והתלהבתי כל כך על ההריון... בינתיים התינוקת המושלמת והמהממת שלי נולדה, בחודש השישי וממש מוקדם מדי, הייתה גיבורה באמת גיבורה ועם כוחות נפש מטורפים חמישה שבועות, עד שמחלת המעיים של הפגים (נק) תקפה אותה ולא השאירה לה סיכוי, לא משנה כמה חזק היא נאבקה. היא נפטרה לפני שבועיים, תינוקת מדהימה ומתוקה וחזקה שלי.
הייתי בטוחה שעד גיל 30 אני אהיה כבר אמא, ושאחגוג את יום ההולדת הבא עם תינוקת. אני לא מאמינה שאני אחגוג (עד כמה שאפשר לחגוג בכלל משהו, אולי נכון יותר להגיד "אציין") עם תינוקת קבורה וכשאני אמא שכולה.
כל כולי רוצה רק ילד. הייתי אמורה להיות עכשיו בחודש השמיני להריון, וקורע לי את הלב שאני לא. אני יודעת שזה מוקדם מדי, ושילד לא צריך להביא מתוך כאב ואובדן, בתור תחליף (ואין תחליף, לעולם לא יהיה תחליף) אלא מתוך רצון אליו ופניות נפשית ורגשית לגדל אותו. אני יודעת שעכשיו זה עוד לא הזמן, אפילו שהלב שלי זועק וצורח כמה שהוא רוצה ורק לא לחכות... בינתיים, אני מנסה מאוד להבין מה קרה לי ואיך זה קרה, ובעיקר איך אפשר למנוע את זה בפעם הבאה. אני רוצה לפרט כאן את הסיפור שלי, ואם מישהי מכירה, יודעת, יכולה לתת לי כיוון - אני אשמח לשמוע כל דבר. הרופאים איבדו את האמון שלי אחרי הניסיון המר של ההריון הזה, ואני רוצה לדעת כל מה שאני יכולה לדעת לפני שאלך להיפגש עם אחד. אני רוצה לדעת מה בכלל לשאול, שכרגע אין לי שום קצה של כיוון. כבר אין לי את הפריבילגיה שהייתה לי, להיות עם ביטחון עצמי ולהאמין שיהיה טוב ושאין סיבה להיכנס לפרטי פרטים של דברים ולהלחיץ את עצמי.
ההריון שלי התחיל נפלא. לא היו לי בחילות, לא הקאות, לא כאבים. חוץ מלישון שעה יותר בלילה, לא הרגשתי בכלל שאני בהריון. הצלחנו להכנס להריון ממש מהר, חודש אחד בלבד אחרי שהתחלנו לנסות (בחודש הראשון פספסנו את תאריך הביוץ פשוט). לא היו שום בעיות, בקיצור. כשהייתי בשבוע 12 עשיתי בדיקת סיסי שלייה, שבעקבותיה נחתי בבית יומיים ולא הלכתי לעבודה. לא היו כאבים או משהו כזה. בדיוק שבוע אחר כך, בשבוע 13, פתאום היה לי דימום קל של דם ישן. הדימום היה קל מאוד, רק בניגוב, ונמשך בערך יומיים. הלכתי למיון נשים ושם לא ראו באולטרסאונד שום בעיה ושום היפרדות שלייה. נאמר לי לנוח בבית ולהימנע מנסיעות במשך כמה ימים, ואחר כך המשכתי בחיי כרגיל (לפי הוראות הרופאה שליוותה את ההריון שלי).
המשך ההריון היה משעמם כמו תחילתו - לפחות חשבנו שהוא משעמם, כי ממש לא הבנו ככל הנראה את משמעות הדימום ה"קל" הזה. חשבנו שזה סתם משהו שקורה לנשים וזה עובר, ולא ייחסנו לזה שום חשיבות מעבר... אפילו נסעתי לחופשה באילת קצת אחרי שהוא נגמר, מרוב שלא הבנו את חשיבות ההימנעות מנסיעות באוטו. לא היו לי שום כאבים ושום תסמינים, עדיין לא הרגשתי בהריון בכלל. כל הבדיקות היו תקינות לגמרי - סקירת מערכות מוקדמת ומאוחרת, שקיפות עורפית, חלבון עוברי, העמסת סוכר, הכל. אני עליתי במשקל לפי הצפי של הרופאים, לא יותר מדי ולא פחות מדי, והמדדים שלי היו תקינים לגמרי.
בשבוע 24 התחלתי להרגיש התכווצויות ברחם. לא ייחסתי לזה המון חשיבות, כי אלה היו ימים חמים וחשבתי שפשוט לא שתיתי טוב. חוץ מזה, אני מכירה נשים שהיו להן התכווצויות לאורך כל ההריון, ושזה היה בסדר. בערך יום אחרי שההתכווצויות התחילו, חשבתי שאני מרגישה הפחתה בתנועות עובר ורציתי ללכת להיבדק במיון נשים. כשראיתי שאני כן מרגישה תנועות (בהחלט הרגשתי, אפילו שהן היו פחות נמרצות) נרגעתי ואמרתי לעצמי שאין צורך להיבדק. יום לאחר מכן (כלומר, היום השלישי להתכווצויות) הופיע דימום.
בשלב הזה נשלחתי לבית חולים. את דעתי על מחלקת נשים ועל רופאיה לא אפרט כאן, אבל כן אגיד שאיבדתי אמון לחלוטין ברופאים בעקבות היחס שזכיתי לו שם וההוראות החסרות ביותר שקיבלתי מהרופאים. אני כנראה ארגיש אשמה עד סוף חיי על כך שלא בדקתי בעצמי, לא חקרתי באינטרנט והאמנתי שהרופאים יודעים על מה הם מדברים... בכל מקרה, אכתוב רק את הפרטים היבשים: הגעתי למחלקת נשים עם צוואר רחם ארוך ולא מדאיג. חוברתי למוניטור שלא הראה צירים, ולא ראו שום פגם בשלייה באולטרסאונד. הדימום נמשך כשהוא הולך ומתגבר (אבל עדיין נשאר לא-טרי, לפי הרופאים) עד הלידה, שהייתה שבוע וחצי לאחר מכן.
אושפזתי למשך שבוע, כשבכל יום הרופאים רוצים לשחרר אותי למרות הדימום, שולחים אותי לבדיקה כלשהי ומגלים שלא ניתן לשחרר אותי. בהתחלה, צוואר הרחם שלי התקצר ל22 (הגעתי עם 44). לאחר מכן, התחילו לי התכווצויות סדירות וכואבות, שלטיפול בהן קיבלתי שני עירויים (ללא תרופות נוספות). בהמשך הדימום התגבר. התחלתי לקבל פרוגרסטרון (הספקתי לקחת רק שני כדורים). שוחררתי הביתה כשצוואר הרחם שלי דינמי, ונע במהלך הבדיקה בין 21 ל24. כששאלתי את הרופאים איך ייתכן שמשחררים אותי עם צוואר רחם כל כך גבולי ודינמי, נאמר לי שאין להם מה לעשות איתי יותר. במהלך האשפוז שלי לא נאמר לי בשום שלב לשכב במיטה, להמנע מתזוזה ולהימנע מהפעלת לחץ על צוואר הרחם. ואני, בהיותי בהריון ראשון וסומכת על הרופאים יותר מדי, לא ידעתי לעשות את זה בעצמי...
כמה שעות אחרי ששוחררתי הביתה, חזרתי עם דימום שהיה בהחלט טרי וחזק, עם התכווצויות שכבר בהחלט היו צירים, סדירים וכואבים, ועם צוואר רחם מחוק. אני אישית מאמינה שכל התהליך הואץ בשל הנסיעה חזרה הביתה. הייתי שלושה לילות בחדר לידה לפני שילדתי את התינוקת המושלמת והאהובה שלי. הספקתי לקבל רק פעם אחת תרופה לעצירת צירים לפני שירדו לי המים, והוחלט שמסוכן מדי לתת לי תרופות נוספות.
הפגה הקטנטנה והמושלמת שלי נולדה זערורית, אבל לוחמת אמיתית. בחמשת השבועות שהיא הייתה בעולם, היא התמודדה בגבורה מעוררת השראה עם דברים שאנחנו לא נתמודד איתם עד גיל מאה ועשרים. האהבה האינסופית שלי אליה לא תדעך לעולם, לא משנה מה יקרה בהמשך החיים. אני מקווה שהלב השבור יחלים עם הזמן, אבל אני יודעת שזה לא יקרה.
מה קרה? מה השתבש? ההריון המושלם שלי הפך לאסון. איזה בדיקות אני צריכה לעשות עכשיו? רופאת הנשים שליוותה את ההריון שלחה אותי לצילום רחם, אבל אני רחוקה מאוד מלסמוך על המילה שלה. למישהי יש שם של רופא או רופאה לליווי הריון בסיכון שאפשר להתייעץ איתו, להבין מה יכול היה להשתבש ומה כדאי לעשות כדי למנוע אסון כזה מלהתרחש שנית? אני לא אעמוד בדבר כזה שוב. איך ממשיכים מפה הלאה, מבחינת הרצון כן להיות הורים ביום מן הימים ולהקים משפחה? מבחינת החיים, ברור לי שאיך ממשיכים מכאן הלאה היא שאלה ענקית שנצטרך לענות עליה מדי יום ביומו לאורך שנים עכשיו.
בעיקרון אני במאוחדת ובאזור ירושלים, אבל לא אכפת לי להחליף קופ"ח או ללכת לרופא פרטי אם זה מה שיעזור לי להימנע מלהרגיש שוב את מה שאני מרגישה כרגע ולעבור את הסיוט הנוראי הזה מחדש.
בשורות טובות לכולן, שיהיה בעתו ובזמנו.
