ושל אחרים בכללי.

אבל תודה

כשחושבים על זה אני גם אוהבת לקרוא תגובות ארוכות של אנשים אז למה שלא יאהבו את שלי גם? למה מה אני שונה
טוב יאללה
נכתוב

את מדברת יותר דוגרי או פחות?

שזה אירוני כי אני נחשבת אדם מאד דוגרי

אבל בכנות, אני לא אומרת 90% ממה שאני רוצה לומר

זה אומר שאני טיפשה?

נחשי מה היתה המסקנה

ואז אנחנו כזה בסדר ואז הוא- לא לא, מה שלום *חן*.
שהיא אחותי

וזה מצחיק אותו תמיד מאד מאד והוא עושה פרצוף של איזה בדיחות מתוחכמות יש לי ולא נעים לי לומר לו אף פעם שכשבדיחה חוזרת על עצמה שישה ימים בשבוע היא כבר לא בדיחה ויותר ביטוי שגור וביטוי שגור לא משנה כמה מתוחכם הוא יהיה זה לא מצחיק אחרי שלוש פעמים

לי מגלגלים עיניים.

זה אני והוא מתפקעים מצחוק וכל המשפחה אוחזים סכינים וכלי משחית באיפוק עצום בידיים רוטטות מזעם כבוש

עד שירה לא חשבתי שאני שמנה כל הזמן

חשבתי שאני מלאה עם פוטנציאל חביק עצום

אגב, לא באמת מעניין אותי אם אתה חושב שאני טיפשה או מי מכם, כן?

כן

יופי

ואני לא חושב שאת טיפשה, פשוט לא ברמה שלנו. 😌

 

(אני צוחק, כן? כן. יופי)

הפעם מהצד שלי מרימל!

נחשי מה התוצאה.

חכם אתה מרימל, חכם!

כי אני חושבת שאת חכמה באופן יחסי להרבה מהאנושות אבל לא רציתי לומר כדי שלא תעופי על עצמך

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה