באסה שזה לא יעזור באמת לכלום

ואין לי מושג למה את מחכה, אבל זה לא יקרה הלילה
אז כבר לכי לישון

וכלום לא קורה

זה בדיוק הנקודה
החיים הם רצף של המתנה למשהו אבל כלום לא קורה אלא אם כן את מקריאה (?) אותו
כלומר גורמת למשו לקרות

ובגלל שעכשיו מאוחר אני אומרת לה לכי לישון למה היום מאוחר להקריא דברימים

ויש לך את זה ביותר מייאש?

הנה דוגמא-
אנחנו מדברים על ללכת לעשות את המפל, האם זה יקרה או שאנחנו סתם מדברות כמו שתי מפגרות שלא יעשו כלום לגבי שום דבר?

מי לדעתך מחליט מה יקרה ומה לא?

כמובן שבסוף זה אלוקים ה***** שמחליט הכל, ביטל לנו את הבריכה, אבל נגיד לו יפה תודה כי הודיה בקבוצת סיכון ושרה יכלה להדביק אותה, הכל לטובה, את רואה

אבל לגבי המפל בירדן כלום לא סגור בכלל
אלוקים עוד לא אמר חה חה ממש לא, וכל עוד אלוקים לא אומר חה חה ממש לא- יש סיכוי די טוב

אני לא בקבוצת סיכון
החלטתי סופית

זה שהיה לי פעם אסטמה לא אומר כלום, היא מבוטלת כבר די הרבה זמן

לגבי המפל זה תלוי בנו ואם נצרף את אלוקים לעניין הוא יהיה סבבה עם זה

לגבי הדברים הגדולים באמת, אלו שרק הוא מחליט... על זה התעניינתי

למה את חושבת שאני חושבת מחשבות? עד לשניה הזו הייתי עסוקה נורא מצאת השבת

אני מחכה להיות עייפה אז למה את מאחלת לי שזה לא יקרה הלילה

אני רוצה ללכת לישון כדי לא להתעורר שוב ישר לזריקה בבטן אבל רק עכשיו כולכם ערים ואני רוצה לדבר איתכם מה עושים עם הקונפליץ הזה /חורך שיניים/

וכולנו נרדמים תוך דקה שתיים

נהיה ערים גם כשתקומי

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה