סלחו לי על העליבות

שירה- אבן פיצה, קופסה לאחסון עוגיות עם נורמן

חני- קורקינט חשמלי אבל אסור לה. אז אולי כמה שיעורי גלישה. וכובע אופנתי מאד

מירי- חולצות סוף מסלול/חולצות ספורט ובקבוק מים לספורט
אולי ערכת פנים

ייבס- משקפי שמש מגניבות

הודיה- יש כרית כזאת שהיא כמו חיבוק. אני חושבת שהייתי מביאה לה את זה וגם כמה דברים שהייתי מכינה בעצמי, לא דברים קנויים.

ימל- דברים לטיולים. בגדול כובע נורמלי ומימייה נורמלית. אולי פקל כלשהו

שרה- הו הו הו

אחינעם- פיג'מה מצחיקה מאד

אסתר- משקפיים נורמליותתתת
אבל בעצם אולי מחברת מתכונים חמודה ומלא סטיקרים אישיים. אולי גם קרם בצורת ירקות

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???