אתמול בערב טיילתי עם חברות ואז ראינו בירידה ממש חדה, חתול מת שרוע על המדריכה..
אז התקשרנו מהר לעיריה ואמרו לנו שיפנו אותו רק בבוקר!!
ואז פחדנו שמישהו שיבוא מלמעלה לא יראה את החתול כי זו ירידה ממש חדה
קיצור לא ידענו מה לעשות אמרנו אולי נתלה שלט אבל פחדנו שלא יראו אותו..
בסוף מצאנו אבן ענקית אז אמרנו שנשים אותה ואז אנשים יעברו מסביב!!
אבל עכשיו יש לי טראומה מלדרוך על חתול מת🥵🥵🥵
כיפת ברזל-סרוגההיינו חושדים רק אם לא היית את.
צחקתי בקול.פחחרק הפעם.
כיפת ברזל-סרוגה
רק הפעם.(|שמח על שניצח|)
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
