ניצלתי את הזמן כמו יהודיה טובה ושאלתי אותה מלא שאלות רפואיות

היא חושבת שאני לא צריכה להביא עוד ילדים, אמרה לי שאני אדם חכם ואם הייתי דבעה היא לא היתה בכלל טורחת לדבר איתי.
והיא אמרה לי שמחלות נפשיות מבחינתה זה לגמרי כמו מחלות פיזיות רגילות. לזה חסר אינסולין אז הוא מקבל, לזה יש בעיות בבלוטת התריס אז הוא מקבל, ולאחר חסר סרוטונין אז הוא מקבל, אין בושה בזה.

וגם הוא הביאה לי מתכון נהדר לבורשט שאני לעולם לא אנסה. אולי לזכר סבא, יום אחד. אבל למה לי.

היא בחורה נחמדה, קלרה. יש לה ילד אחד בן 38 ושני נכדים. היא חכמה מאד ואומרת לרופאים מה לעשות.

היא אומרת שהכל קשור אחד לשני, והיה נחמד לראות רופאה חכמה נורמלית שמאמינה גם ברפואה אלטרנטיבית. זה די נדיר. היא אמרה שיש קשר הדוק בין דיכאון לבעיות גב ושדרה, ומצד שני, שאולי אני בכלל צריכה מדרסים.

נו שיועין

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???