לצעוק לתוך דממה
אפשר רק עוד רגע
ללכת בחושך בלילה לאורך טיילות ארוכות ארוכות, לצעוק אל הכרמים
לדעת שכאן הם היו וכאן הם הסתכלו ומה הם חשבו על הנוף הנשקף מהחלון
(הם בטח חשבו שזה הנוף היפה ביותר שהם ראו מימיהם. איך אפשר לחשוב בכלל משהו אחר)
התמונות שלכם, מחייכים אלי מתוך השלט בצומת
חיוך ששובר את ליבי בלי בכלל לשים לב
(ידעתם?
ידעתם שאפשר לשבור את הלב בהיסח הדעת?
כמו להישרט מעץ שחולף לידכם בהליכתכם, כמו לקבל חתך מנייר כשקוראים ספר אהוב, כמו להסתובב עם תיק בחנות ולדחוף משהו מקצה המדף
אז ככה. ככה, שוברים את הלב שוב ושוב ושוב מתמונות שראיתם עשרות פעמים, בכל גודל שקיים, בכל שנה מחדש. בכל יום מחדש.)
אני רואה את הנערים מהלכים על המדשאות, נראים כל כך כמוכם
אני רואה את הביינישים עומדים בתחנות, נראים כל כך כמוכם
אני רואה נערות יפות ובטוחות ניצבות באצבעות מורמות במאונך לרכבים חולפים והן נראות כל כך כמוכם
העיניים האלה, שהאור שלהן כל כך קיים בי
זורם בי
בלי שבכלל שמתי לב, אתם כבר חלק ממני.
ידעתם?
--------------------------------------
טוב, עכשיו אתם יודעים.