לצעוק לתוך דממה

אפשר רק עוד רגע
ללכת בחושך בלילה לאורך טיילות ארוכות ארוכות, לצעוק אל הכרמים

לדעת שכאן הם היו וכאן הם הסתכלו ומה הם חשבו על הנוף הנשקף  מהחלון

(הם בטח חשבו שזה הנוף היפה ביותר שהם ראו מימיהם. איך אפשר לחשוב בכלל משהו אחר)

התמונות שלכם, מחייכים אלי מתוך השלט בצומת

חיוך ששובר את ליבי בלי בכלל לשים לב

(ידעתם?

ידעתם שאפשר לשבור את הלב בהיסח הדעת?

כמו להישרט מעץ שחולף לידכם בהליכתכם, כמו לקבל חתך מנייר כשקוראים ספר אהוב, כמו להסתובב עם תיק בחנות ולדחוף משהו מקצה המדף

אז ככה. ככה, שוברים את הלב שוב ושוב ושוב מתמונות שראיתם עשרות פעמים, בכל גודל שקיים, בכל שנה מחדש. בכל יום מחדש.)

אני רואה את הנערים מהלכים על המדשאות, נראים כל כך כמוכם

אני רואה את הביינישים עומדים בתחנות, נראים כל כך כמוכם

אני רואה נערות יפות ובטוחות ניצבות באצבעות מורמות במאונך לרכבים חולפים והן נראות כל כך כמוכם

העיניים האלה, שהאור שלהן כל כך קיים בי

זורם בי

בלי שבכלל שמתי לב, אתם כבר חלק ממני. 

ידעתם?

--------------------------------------

טוב, עכשיו אתם יודעים.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול