קצת דמגוגית בעיניי כי מן הסתם פעולה מתרחשת כל זמן שעושים אותה

לחיות זה לכל החיים כמו שלישון זה לאורך כל השינה או שלצייר זה לאורך כל פעולת הציור

החיים פשוט ארוכים יותר והמוות הוא קצר (אלא אם כן לא מתכוונים למיתה עצמה אלא למה שאחריה - ואז זה כנראה לנצח), אבל שניהם מתרחשים רק פעם אחת

למעשה כל פעם שקמים זה שוב לחיות לאחר איפוס כלשהו.

את הבאת בחתימה שלך משמעות אחרת
הרבה פעמים משתמשים בזה כתרוץ לסיפוק מיידי על פני משהו משמעותי יותר.

לדוג
יאללה תאכלי, חיים פעם אחת
יאללה נבזבז, חיים פעם אחת

אפשר לקחת אותה לכיוון שתיארת ואפשר לכיוון אחר (הכיוון שלי הוא לא לשים על מה שאחרים חושבים).

(ופיזיולוגית אתה חי גם כשאתה ישן)

אנחנו מפרשנות את זה שונה
(אולי זה חבל מול כדאי)

בחיים יש שלל הזדמנויות, מוות הוא חד"פ.

בדיוק אתמול בלילה אמרתי את זה למישהו, אפילו די באותה שעה שכתבת את זה בעצם.

 

(הוא אמר שהוא עייף מהחיים, כבר בן 27, אני אמרתי שלא עייפים מהשנים אלא עייפים מהימים כי כל יום מתחילים מחדש)

 

בכל אופן, מי שעייף צריך לנוח.

שני הדברים נכונים, יש גם התחדשות וגם הצטברות. וחשוב לנפוש מדי פעם (לאו דווקא מנוחה פיזית, בעיקר נפשית).

שם למשל לא נחתי לרגע ובכל זאת (כלומר, דווקא זה) זה נתן לי כוחות לכל כך הרבה זמן.

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה