כולם מדברים עכשיו על טהרן.

לא אוהבת אקשן

אהבתי מאוד את פאודה כשהיא התמקדה באנשים

הפסקתי לצפות כשהיא הפכה לסדנת אגרוף

וטהרן נראה אותו שטרנץ

אבל אולי שפטתי מוקדם מידי

חיים בלבבבב

אני מאתמול בצהריים בשני שליש הפרק האחרון, אחרי הספורט אסיים אותו 🤗

אני מחכה שיצאו כל הפרקים ואז אראה

לא יודע אם מתאים לך.

(ליתר דיוק, מעריך שלא)

😭

אז לא להמשיך?

טיימלס ראית?
זה משחק עם הזמן וההשלכות שלו.

אנסה. תודה!

בתמצית, יש 2 סוגי סדרות, אחת כמו האוס שרלוק חליפות חברים המקום הטוב לוציפר שבהן השחקנים הם רק כלי להפיק את הדיאלוגים השנונים, וחוץ מלהפגין שמחה, עצב וכעס השחקנים לא עושים יותר מידי, והשנייה כמו עקורים, המורדת, מראה שחורה, סטוקהולם - השחקנים שם הם מרכיב מרכזי, הדמויות לא בהכרח יפות, העלילה לרוב הרבה פחות דרמטית וכישרון המשחק קריטי לאיכות.

אז אני רוצה סדרה מהסוג השני.

(זה הרבה יותר מומרכב מזה אבל באמת שאני מבואסת על התגובה המחוקה אין לי סבלנות לנסח שוב)

פעם שטחתי את התיאוריה הזאת לשרה

אבל תודה על ההמלצות

אני גם מחפשת משהו עכשיו.

זה טוב, אבל לא כל כך מה שאני מחפשת עכשיו

הסוף היה צפוי מדי.

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה