אני לא פסיכית
אני לא פסיכית

תפסיקי לנסות לייחס לעצמך כל מחלת נפש אפשרית בנסיון להסביר את הבלבול שהוא את.
את לא כזאת מורכבת, לא כזאת מעניינת. יצור פשוט בעל רגשות אנושיים. הסיבה למחשבות שאת יוצאת דופן היא כי אנשים לא מדברים על הדחפים השפלים שלהם בגלוי, ולכן את חושבת שאין להם אותם.

את טועה.

הדברים שעוברים עלינו בילדות משתקפים באופי הבוגר שלנו ללא רחם.

אדם שמעולם לא הכילו, לא ידע להכיל את עצמו.

אדם צריך את אמא שלו ואבא שלו בשביל לדעת איך להתמודד עם עצמו. במובן מסויים, הדרך בה ההורים מתמודדים איתך היא הדרך בה אתה לומד להתמודד עם עצמך.

אדם שהוריו לא טיפלו בו ולא השגיחו בו לא ידע לטפל או לשים לב לעצמו.

לא הזניחו אותי בתור ילדה. אני לא הולכת לספר מה כן, אבל אני לא מאשימה את הוריי במאום.
ההורות היא מלאכה קשה מאד.

אני רק מקווה שאצליח לא לחזור על הטעויות שלהם.
כששמים את הלב לכך, ניתן בהחלט לראות דפוסים חוזרים. עליי להיות עירנית.
במובנים מסויימים אני שונה מהם מאד. וזה נהדר. אבל גם על שאר המובנים אני צריכה לעבוד.

אין שלימות, היא לא קיימת. אני יכולה רק לרדוף אחרי תווי המתאר המטושטשים שלה. ולאט, כי הגב שלי כואב.

בס"ד

זה מדהים לפעמים הקטע הזה
כי נגיד ההורים שלי באמת מושלמים והלוואי שאהיה טובה כמוהם
ועובדה שיצאתי דפוקה לחלוטין
אז איך מסבירים את זה?
ברור שהם עשו טעויות קטנות
אבל בעיקר ביחס שלהם לעצמם שלמדתי לאמץ כיחס לעצמי
(כלפי גילו המון אהבה אבל שנאה כלפי עצמם)
לדעתי הפאלטות שלי קשורות יותר בטראומות שקרו מחוץ לבית
זה לא תמיד אותו דבר
יש הרבה מקורות לפיכס שמתגבש לנו בנפש מידי פעם

לא יודעת מה הפואנטה
סורי על הנצלוש
מוזר לי

במיוחד עם דיבורים שגורמים לי לחשוב

את צודקת, הרבה לא קשור בהורים שלנו
אבל הרבה כן

גם אם ההורים שלך מושלמים כרגע, אולי הם לא היו מושלמים בתור צעירים
ההורים שלי היום הם הורים טובים ותומכים אבל כשהייתי תינוקת הם לא ידעו כל כך איך לטפל בי וזה השפיע עלי מאד

שוב. לא מאשימה בכלל
אני גם לא חושבת שאני דפוקה כל כך

תמיד הסכמתי וידעתי את זה, כרגע אני עסוקה בפתרונות של כל הכאבים הילדיים, הישנים, המודחקים..

אבל בני אדם זה דבר מאוד מורכב, וכמעט כל דבר נמצא אצל כולם במינונים שונים. כשהמינונים גבוהים או נמוכים בצורה קיצונית זאת הפרעת נפש.
אז ז לא כל ךכ מוזר לייחס לעצמך מליון הפרעות, אבל כנראה שאין לך אף אחת 😅
וכמה שתנסי למחוק את זה את דווקא אדם מעניין נורא, צר לי

אני כבר לא לגמרי זוכרת את קווי העלילה אבל המניעים לא הגיוניים (בעיקר לא של הפסיכולוג).
ואני מצטטת פה את האמא הפסיכולוגית שלי 😁
מה שכן אם הוא עורר בך המון מחשבות הוא כנראה כן טוב כי זה מה שספרים טובים עושים

לשמחתי ממש, כי לא רציתי לקרוא אותו. פחדתי שהוא כבד

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה