עבר עריכה על ידי פריקונת בתאריך כ"ז בתמוז תש"פ 16:52
מה עושים אם ההורים של הבעל עושים לנו רגשות אשם ויסורי מצפון על זה שלא באים לבקר הרבה? אנחנו עמוסים ועובדים קשה בתקופה האחרונה, וחייבים את הזמן לעצמנו.נשואים קרוב לשנה. אחרי החתונה עברנו לעיר של בעלי ויצא שהיינו מגיעים אליהם לפחות פעמיים בחודש. ובעלי גם היה מבקר באמצע שבוע. עם הזמן אמרנו להם שאנחנו צריכים גם את הזמן שלנו ובגלל שהייתה לנו אפשרות היינו חוזרים הביתה ברגל מאוחר בערב שבת ואז מנצלים את יתר השבת לזמן איכות שהוא רק שלנו. זה היה חשוב לנו מאוד במיוחד שבמשך השבוע בקושי היינו ביחד. מאותו רגע ההורים שלו כל פעם היו מנסים לשכנע אותנו שנישן שם ולפעמים מאי נעימות היינו עושים את זה. (הם גם היו מצפים שנגיע באמצע שבוע כי אנחנו גרים קרוב אבל אנחמו עובדים קשה שבקושי לעצמנו היה לנו כוח) לא היה לי נוח להשאר כל השבת אבל בגלל שהם לקחו את זה קשה הסכמתי.
ההורים שלי יותר מכילים ומבינים ונותנים לנו את המרחב שלנו ולא עושים לנו רגשות אשם על זה. מרגישה שבגלל שהרגלנו אותם מתחילת החתונה שבאים מינימום פעמייים בחודש ואם לא אז יש תלונות גם אם לא מורגשות אבל יש מתח באוויר.
התעייפתי מזה. אחרי שעברנו לעיר אחרת הם עוד יותר מצפים שנגיע וממש עושים לבעלי ולי יסורי מצפון. אני צריכה ללדת כל רגע ואמרתי לבעלי שאני לא יכולה לסוע לעיר אחרת גם לא בשבת כי אני רוצה ללדת ליד הבית. עכשיו יצא מצב שאנחנו כמעט חודש לא שם (בעלי מבקר באמצע שבוע) ומרגישה שהם ממש מסתכלים על זה. לא נותנים תחושה טובה לגבי זה. מרגישה כל פעם שצריכה להוכיח להם שאנחנו נבוא והכול בסדר.
מרגישה חנוקה פשוט. ההורים שלי גם שמחים מאוד כשבאים אבל הם פשוט נותנים חופש ואנחנו מבקרים אותם פחות ועדיין הם לא עושים לי יסורי מצפון (אני שומרת איתם על קשר יום יומי כמו שבעלי שומר עם ההורים שלו).
לא יודעת איך לצאת מהתחושות האלה. שכל הזמן מסתכלים על כמה פעמים אנחנו באים, וגם אם אומרים שהכול בסדר אני מרגישה שלא.
יש לי כל כך הרבה חברות שפשוט קובעות עובדה ומרגישות טוב עם זה. שמכבדות אבל מכבדות גם את עצמן וכן עומדות על העקרונות שלהן אם זה לבוא מתי וכמה. ולא מרגישות רע מול הבעל בגלל זה.
ורק אני אוכלת לעצמי את הלב. עם יסורי מצפון בגלל הערה כזו או אחרת שזרקו לי.
ועוד משהו - כל פעם אומרים לנו שנגור לידם מבלי לחשוב עליי, שאולי אני רוצה להיות בקרבת משפחתי וצריכה אותם.
הרגשתי שלקחו כמובן מאליו את התקופה הארוכה שעברנו לעיר של בעלי. תקופה שבה הייתי מרוחקת מהכול. מכל המשפחה שלי, מהעבודה שלי, מהלימודים שלי, מהחברות שלי ופשוט תלשתי את עצמי מתוך מקום אמיתי לנסות בעיר אחרת. במקום אחר בשביל בעלי. אבל המקום הזה הרגיש לי כל כך בודד לפעמים והקושי גבר עליי ובגלל זה עברנו קרוב יותר לאזור שלי (גם אז הם עשו לנו הרבה פרצופים על זה).
עד היום הם כל פעם אומרים שנחזור לגור לידם ובאמת מאמינים בזה. כל פעם שאנחנו אצלם הם מדברים על זה. מה עם לחשוב עליי? כל הסיבות מראות שצריך להשאר בעיר שאנחנו גרים בה כיום. טוב לנו והעבודה של בעלי גם באזור הזה אז למה כל פעם מחדש לנסות ולקבוע לנו?
אני יודעת שהם עושים את זה ממקום טוב ואוהב. אבל גם ממקום חסר התחשבות כלפיי. זה היה בשביל אמא שלו אסון גדול שהוא עבר לעיר אחרת. היא לרגע לא חשבה איך אמא שלי הרגישה שאני הייתי רחוקה ממנה מאוד ובקושי רואה אותה.
התחושות שלי כל כך מבולבלות. מרגישה שאני צריכה לרצות אותם כל הזמן ולגרום להם להרגיש שאנחנו איתם. אגל תוך כדי זה אני מעייפת את עצמי ואת המחשבות שלי.
איך להתנהג? מול עצמי ומולם? מול בעלי?
אני יודעת שכתבתי מבולבל אבל אלו שתי הבעיות העיקריות שמפריעות לי. חוסר ההשלמה שלא גרים לידם וחוסר הנעימות שנגרם כשלא באים אליהם כרצונם.
בהתחלה הרגשתי ממש תחושה שאני צריכה להתנצל כל הזמן. גם כשלא באים וגם כשכוברים לעיר אחרת. לעיר שהחיים שלנו הרבה יותר טובים בה.
ובלי קשר, זה לגיטימי שהאישה צריכה יותר את הקרבה של המשפחה שלה לא? במיוחד כשעוד מעט היא צריכה ללדת.
