לא הבנתי גם את הפיסקה השנייה.

כשאתה מרוקן את עצמך ומתמסר לדיבור עם האחר, אתה לפתע מרגיש דברים. זה יכול להיות דיכאון, עצב, שמחה, עליצות.
וזה מה שהאדם השני מרגיש.

איך אמר פרויד? האדם לעולם אינו שותק. אם הוא לא מדבר, הגוף שלו מדבר, הנימה והצורה בה הוא מתנהג מדברים.

אבל בלי שהוא ידע או ירגיש

בדביוק היום חשבתי על זה בהקשר של אמא של החניך שלי

אדם מזעזע שאני תמיד יואת ממנו בהרגשה איומה של דיכאון מוחלט

כדי לדעת אם מה שאני מרגישה שקוף.

אבל אנשים בעיקר מרגישים נוח, וזהו זה.
מבאס, אבל אולי לא.
אני לא מעבירה את הרגשות שלי? אני אטומה? או שלאחרים קשה לקלוט את זה?

מוזר

בס"ד

 

אין שרה אחת

יש לה מלא פרצופים

בס"ד

 

גם אמרתי לך בתשובה שלי שהתחושה הכללית היא של נוחות אבל לכל שיחה יש רגשות ספציפים שמתאימים לתוכן שלה

בס"ד

 

אני חשה קצת מחוללת

זה לא בדיוק המשמעות של המושג או הדרך בה הוא עובד

אני מתקשה לתקצר מה זה כן אומר

אבל המ ואוו

רציתי לבדוק אם אפשר לקרוא אותי, לא אם אפשר לקרוא אתכם.

למה להרגיש מחוללת?

המושג עובד בעיקר בטיפול פסיכולוגי, לכן רציתי לדעת אם הוא עובד גם בשיחות רגילות, כנראה שלא.

בס"ד

 

אבל קשה לפעמים לראות מושגים שהם מהות המקצוע שלך מעוותים

לכן קצת הזדעזעתי

 

אבל כאמור הגזמתי

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה