אין סיבה שתתמודדי עם זה לבד

אנחנו לא המשגיחים הרוחניים זה של זו..
זה משהו שצריך לנטרל מהמרחב הזוגי.
אפשר לדבר ולהבין את בן הזוג ואפילו לבקש. אבל אנחנו לא קובעים זה לזו את ההתנהלות בעבודת ה'

זה יתמסמס 

כל הכוח של התורה 

זה שהיא התקבלה לעיני כל העם במעמד הר סיני

שמשה רבינו מסרה ליהושוע ויהושוע לזקנים וכו'...

תורה שבע"פ נמסרה והועברה אלינו מדור לדור

כדי שנבין נכון את התורה שבכתב

(ולא עין תחת עין וכו'..)

וכמובן שלא נעשה מהתורה כמו הקראים שמחקו את התורה שבע"פ

אולי יש תפיסות הלכתיות שונות מה נקרא כיסוי ראש

ואולי יש התרים וכו'...

אבל להגיד שאת לא מאמינה במצווה הזו, נו ומחר והבן שלך לא יאמין במצווה ההיא וכו'...

התורה היא אמת אף אחד לא הקריץ אותה משום מקום 

אם כל אחד יביא את פרשונות למה שצריך לקיים כבר לא היה פה עם 

והיינו נעלמים כבר לפני אלפי שנים כמו שהרומאים נעלמו וכמו שהיוונים נעלמו וכו'...

נשארנו כי התורה הייתה אמת וקיבלנו אותה וקיימנו אותה כמו שמקימיים אמת- אנחנו איתה 

כשמתחילים לערער על האמת אין לדבר סוף

אני אישה..
ואם את קוראת לכיסוי הראש סמרטוט -
לא סביר שתתאהבי בו מתי שהוא (אם לפחות יש לך כוונה להצליח לאהוב את המצווה)

אישתי קונה את הבד היפה שהיא רוצה (ישירות מהחנות בדים) בלי שם שאיזו מעצבת גוזרת קופונים.. וזה עולה רק כמה עשרות שקלים.. 

של מעצבות מטפחות..

איך כיסוי ראש שנראה כמו פסל החירות של זר פרחים ססגוני, שכולו צועק "הסתכלו עלי" - אמור להיות משהו שמשדר צניעות? 
או שמספיק לחסות את השיער אפילו עם צלחת לוויון כדי לסמנ"ו צניעות? 

עובדה שאנחנו מאפשרים לרווקות ללכת איתו בגלוי.
שאר איברי הגוף המוצנעים - הם ערווה ולכן צריך לכסותם.
אבל שיער הראש - צווינו לכסותו - ורק מפני כך הוא נעשה בנשואה לערווה.
ולכן לא בטוח ששייך פה עניין הצנעה של כיסוי הראש.

בכל מקרה - צניעות זה עניין רחב הרבה יותר.
יש נשים שלא מתבלטות גם עם כיסוי ראש ענקי ויש נשים שמתבלטות גם עם מטפחת הכי סתמית על הראש..
לא בטוח שזו הנקודה.

אני שואל: איך זה הגיוני שמנסים להשיג צניעות (השיער) ועושים את זה בעזרת משהו שזועק לתשומת לב (כיסוי ראש ססגוני ומושך עין)?

ולכן הבאתי סברה שהראש הוא לא בדיוק מקום שצריך להצניע בניגוד למקומות אחרים שאנחנו משתדלים לא ללבוש בהם דברים שמושכים את העין.

זה קשור לצניעות הכללית של אדם שהולך עם צלחת לויין על הראש ומצפה שלא ימשוך תשומת לב ולא יסתכלו עליו. 
אני לא סובר שצריך ללכת עם סמרטוט רצפה על הראש. אבל מזה ועד לעשות קשרים ענקיים או כל מיני דברים מפוארים יש הרבה באמצע. 

בסוף זה לא עניין שלה עם אלוקים. 
זה עניין של כולנו, כולנו באותה סירה.
זה שיותר נוח לנו לעצום עיניים, לא מעלים את האחריות הכללית והפרטית של כל אחד על כול אחד.

לפחות ככה זה ביהדות, אני לא יודע במה את מאמינה.. 

(ממה שהבנתי - היא לא אומרת: אני בוחרת בזרם מסוים ביהדות ועל פיו אני נוהגת.
היא כן אומרת: אני עושה מה שנראה לי, שולחן ערוך זו המלצה אם לא המצאה של כמה רבנים קיצוניים שאני לא מאמינה להם.
"דוסית ממש ממש" בעיקר לא נמדד באורך החצאית, לפחות לא בעיני. יראת שמיים ואמונת חכמים באות הרבה לפני)

קונסרבטיביים

רפורמים

קראים

ככל שאתה פחות שומר את החוקים, ככה אתה פחות דתי.
זה כמו להגיד "אני אזרח שומר חוק, אבל מעלים מס רק בחלק מהחודשים"..

היא בהחלט יכולה לבחור לעשות בסוף מה שהיא רוצה - 
לא נראה לי שיש לנו עניין ודרך לכפות עליה או על כל אחד פה לעשות משהו.
אבל זה בהחלט משמעותי למידת הדתיות שלה.. 

נכון שזה בינה ובין ה' יתברך.
אבל מידת ההקפדה על ההלכה בהחלט משפיעה על מידת הדתיות.

להתנהג כדת וכדין.. 

אני לא הולכת לסמן לך ציונים בעניין הזה.
זה שלך. אבל אי אפשר להגיד שאין השפעה על היותך שומרת הלכה, אם את בוחרת שלא לשמור את חלקה.
זה מה שהיה חשוב לי לדייק.

אז רק לכתוב לך יקרה:

1. חיבוק גדול 

2. אולי כדאי להתייחס למצווה הזו כמו לכל המצוות - שעושים אותן כי כך ציווה הקב"ה.

גם מצוות שאין בהן טעם או הסבר הגיוני או סיבה - עושים כי כך ציוונו הבורא. וזהו...

3. שואלת בזהירות האם המצב בינך לבין בעלך טוב? האם משהו השתנה שם? לפעמים כדאי לבדוק מול עצמנו האם דווקא המצווה הזו לא באה כתוצאה מריחוק זוגי או כעס על בןהזוג/החיים עצמם - כי אז השורש הוא שם ומיקוד הטיפול הוא שם וממילא כאשר הלב יתיישב שם זה ישפיע גם על האופן החיצוני והפנימי של המצווה הזו.

בהצלחה רבה בהכל

שמוגדרים בהלכה ככיסוי ורביד.. (כיסוי שמכסה את כל השיער וצמוד אליו, ורביד - סוג של שאל, שמונח מעל..)
וזה מה שנכנס בגדר דת יהודית. מנהגי נשות התנאים והאמוראים, לא כל מנהג שנהגו נשות ישראל בגלות.
(היום אני צוחקת שחזרנו לזה עם כל הבובואים..כיסוי ורביד)

גם בפן ההלכתי וגם בפן המהותי של המצווה. כי את ממש לא היחידה שנמצאת בפינה הזו..
לא מכירה אישה שאין לה אישיו עם הנושא 

אבל לפני החיבור הנפשי להלכה..
אם את דוסית ממש שהולכת לפי כל ההלכות - את גם יודעת שלא סתם צווינו קודם נעשה ואח"כ נשמע.
כי החיבור למצווה הוא חשוב, אבל הוא לא תנאי לקיום המצווה.
קודם עושים.
וגם אם נגיד שהמצווה התעוותה עם השנים וכו' - אישה שהולכת בלא כיסוי ראש, נחשבת לעוברת על דת יהודית.
דת יהודית אלה מנהגים שנהגו נשות ישראל בעבר שעוגנו למנהג הלכתי (בניגוד למנהגים שלא מחייבים)
(ז" א לא כל דור קבע את ההנהגות האלה.. אלא בעיקר דור נשות התנאים והאמוראים)
ועבירה על דת יהודית מאפשרת לגבר לגרש את אשתו בלא כתובתה..
אני לא אומרת את זה כדי להפחיד חס ושלום!  אני אומרת כדי להסביר כמה זה נחשב מהותי בעולם היהודי.

עכשיו בצד הנפשי -
כדי להתחבר למצווה צריך לעבוד עליה, אבל לפני כן,
קשה מאוד להתחבר לכל הלכה שלא תהיה, אם יש לנו אמונה שחז"ל רצו לצמצם אישה באיזה דרך..
בין אם זה דרך כיסוי ראש, ובין אם זה דרך שבעה נקיים, ובין אם זה דרך אמירות כאלה ואחרות ששמענו מהגמרא..
זה מזמין אותנו לבירור - על מה שהכרנו מחז"ל.

אני מתחברת לכעס שלך מהמקום האישי שלי, מאז הלכתי ולמדתי והעמקתי וגיליתי, שלא רק שחז"ל לא זלזלו באישה -
הן ידעו על עולם הנפש הנשי, הרבה יותר ממה שנשים בעצמן יודעות היום.
והם מדוייקים בכל כך הרבה רמות!! שלפעמים אני משתגעת מגודל ההבנה - 
בטוח היו להם נשים מופלאות, אם הן הצליחו להעביר לגברים שלהן את העומק הזה..

בנושא כיסוי הראש - יש לציין, שלא רק שזה לא בא לדכא משהו אצל האישה, בקבלה - השיער הוא צינורות השפע..
והעניין הוא לשמור את השפע והכוח והריכוז, אצל האישה - ברמה שהיא תהיה יקרה ומיוחדת.

אני אישית מאוד מאמינה שכיסוי הראש לאישה הנשואה הוא כמו ציצית של האיש - 
מאחר והיא מכירה את העונג המיני השלם כשהיא נישאת לגבר שלה - גם החשק המיני שלה נעשה כלי שלם
(חז"ל כותבים לנו  שאישה אינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי - אלא למי שמביא אותה אל שיא העונג ומשלים את החשק שלה)
ולכן היא מתחייבת בכיסוי ראש, כי עכשיו עוצמת החשק המיני שלה מלאה ושלימה - וכמו הגבר, היא נדרשת לתזכורת לשים את העיניים והלב במקום הנכון..
זה כמובן עוד עמוק ורחב מזה..

אולי באמת צריך להוציא סדרת שיעורים על זה. בטוח צריך העמקה בכל המושג של צניעות בדור שלנו.
כי לדעתי מסבירים אותו היום עקום ממש..

בינתיים מצרפת פה מאמרים..
1. של הרב יצחק גינזבורג על כיסוי הראש ומהותו.
20200720105036.pdf
2. חוברת של הרב שמעון אור על חובת כיסוי הראש
20200720105103.pdf

אולי ידברו אלייך בחלקם..

למרות שאני גבר ואין לי את ההתמודדות הזאת, אני מבין שאצל נשים רבות סוגיית כיסוי השיער היא סוגיה לא פשוטה והיא אף לא הופכת להיות קלה ככל שהזמן עובר מהחתונה. יחד עם זאת תני לי לנסות להציע לך מספר נקודות למחשבה שאולי יאירו לך נקודה אחרת מעבר לנקודה ההלכתית "היבשה".

נקודת המוצא היא שאין ויכוח על כך ששיער האישה זה דבר יפה המוסיף לה חן רב, יתרה מזאת, השיער הוא אפילו חלק מהזהות שלך כאישה, כך שבמידה מסוימת כשאת מכסה את שיערך את נאצלת להסתיר את חנך ו"להיפרד" ממשהו שהיה חלק בלתי נפרד ממך עד החתונה.

אבל אולי, ודווקא בשל כך הסתרת השיער וכיסויו דווקא מעמיקה ומחדדת את שתי הנקודות הנ"ל, את עניין החן ועניין הזהות, ומרוממת אותם למדרגה גבוהה יותר.

כיצד?

אז ראשית כל את לא נפרדת מהשיער, את רק מכסה אותו. מעתה ואילך רק את ואישך תזכו לחלוק את החן המתוק הזה, מעתה ואילך הוא שייך רק לכם ולא נחלת כולם. זה לא שלפני החתונה כל העולם התעניין בשיער שלך, ממש לא. אבל בין אם תרצי ובין אם לא היה לו חלק ביופי שלך כאישה.

ועכשיו, דווקא המקום הזה של לכסות אותו כלפי חוץ ולשמור אותו אך ורק לעיניכם בלבד, מעמיקה תחושת היחד שלכם, וזה הופך להיות 'סוד' שלכם בלבד. בזה שאת מכסה כעת את שיערך את מייחדת למעשה את החן ואת היופי הזה לתא המשפחתי שלך ושל אישך בלבד, מרוממת אותו ומקדשת אותו. נכון, לא רק בכך תלוי הדבר, וקשר עמוק של בני זוג תלוי בעוד המון דברים אך יחד עם זאת זו נקודה מאוד מאוד חשובה לדעתי. וזה נכון לא רק לגבי שיער אלא בכלל לגבי הלכות צניעות, שלא באות לכופף ולכבות את המהות הנשית שלך אלא רק להעצים אותה ואת היחד שלכם ומתוך כך את כל התא המשפחתי והבית שלכם. 

שנית, כך גם לעניין הזהות ממנה "נפרדת". לא נפרדת משום דבר! בכיסוי השיער דווקא יש לדעתי זהות משודרגת יותר. מעתה ואיך את אישה נשואה, יש לך בעל ויש לך בית! לא שאלו מנת חלקך בלבד, את יכולה להיות כל מה שתרצי, רופאה/ טייסת/ מנכל"ית , אבל לכל אלה את מגיעה מתוך ביתך ומבצרך. כיסוי הראש הוא מעין הגדרה מחדש שלך כאישה נשואה ושלמה יותר!

לגבי מה שכתבת שקשה לך ושאת כבר לא מאמינה בזה. תראי, לא תמיד אנחנו מבינים את הכל. אם היינו מבינים את הכל כנראה שלא היה שום ערך למאמץ והשתדלות בעבודה השם. ולכן פה נכנסת הנקודה של האמונה בהלכה (ולא ברבנים למיניהם מהם את מסתייגת) ובדבר השם. ההלכה, גם אם היא "יבשה" באופן הנראה לעין היא המדריך לחיינו, גם אם לא תמיד אנו מבינים אותה לעומקה. השאלה פה היא לא אם את מאמינה בהלכה ספציפית או לא, אלא אם את מאמינה בכל המכלול הזה שנקרא הלכה, והאם את מוכנה ללכת לפיו גם אם לא תמיד נוח ולא תמיד מובן. 

ושלא תביני אותי לא נכון, לא תמיד צריך להתאבד על הכל כדי לא להישבר לגמרי. צריך לעשות את הדברים בצורה מאוזנת ובריאה. אבל יש כאן אמירה בסאב טקסט של האם אני מוכנה לשים את הקב"ה לפני הרצונות וההבנות שלי. האם אני מבין שיש פה משהו יותר גדול ממני ואני מוכן להתבטל... וכמובן שיש בכך גם אמירה לבית וילדים שלך, מי במרכז, אנחנו או הקב"ה.

כתבתי מהר, מקווה שיצא מובן...

יותר מסיפורים אחרים.
הסיפור על קמחית שקירות ביתה לא ראו שערות ראשה.. וזכתה עקב כך לבנים שכולם היו כהנים גדולים
מיד אחר כך גם כתוב "הרבה עשו כן ולא עלתה בידם"
 זה בוודאי לא עיקר הדין של ההלכה.
אפשר לחשוף עד 3-4 ס"מ (המושג של 2 אצבעות) מהשיער הסמוך לפנים, לכל הדעות..

אבל המושג שממש לא יראו את השיער (גם בבית) מגיע מקמחית.
אני איתך נשמה - צריך להזהר מלהחמיר במה שבקושי מתמודדים עם עיקר הדין שלו..
ציינתי את "הרבה עשו כן ולא עלה בידם" בדיוק בשביל להבהיר את זה.

זה לילדים שלנו.. לפחות אם עבודת ה' נמצאת בליבנו ובתפילתנו..
דווקא הקבלה מתייחסת בצורה יפה מאוד לנושא של כסוי הראש הנשי ובהחלט נותנת בו טעם.
ככה שחבל לא לקחת ממנה טעמים למצוות כיסוי ראש..
אבל לפני כל נושא ההשקפהה  - קודם צריך להתייחס להלכה.
וזו אחת הבעיות שעד היום לא נכתב משהו מסודר הלכתי בנושא הזה, וככה נשים נחלשות להן לאט לאט
והכיסויים מתגלצ'ים..
מקווה שנוציא את החוברת לאור בקרוב..
 

לקיים את רצון ה'.זה ראוי להערכה. למה את לא מורידה? כנראה כי את יראת שמיים ומבינה שלא הכל את מבינה ובכל זאת "נעשה ונשמע" זה אנחנו...אם אני לא טועה, בעבר פתחת שרשור על קשיים בזוגיות, ואולי זה מתחבר לך..כי לבוש צנוע זה כאילו לכל בת ישראל, אבל כיסוי ראש זה רק חובה על נשואות-ואולי זה רגיש לך ולא מזדהה בעקבות הרקע הזוגי.מציעה לך להמשיך ולכסות, ולהשקיע שירגיש לך יפה ומחמיא, ללמוד על זה, להתפלל על זה, ולהבין שגם אם לא התחברת, את עושה לשם שמיים.מעל ההבנה והרגש האנושי.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.