הכוכבים אף פעם לא בוכים בלילה., הם לא בוכים כי חשוך, הם לא בוכים כי רואים אותם. הם לא בוכים כי הם יודעים.

הם יודעים את הכל.

הכוכבים בלילה לא בוכים. הם מסתכלים על בני האדם. על הנזקקות האומללה שלהם לאהבה. על הצורך שלהם בשייכות.

ואולי זה לא נזקקות אומללה

הכוכבים יודעים את כל הסודות. הם יודעים למה אדם מת ולמה אדם חי. ולמה לאדם מתה האהבה.

הם יודעים. הם יודעים הכל.

כאילו הכל יכול להיות פשוט יותר עם רק נפרוש שטיח על הדשא ונביא בקבוק יין. כי החיים יכולים להיפתר באמירת אני אוהב אותך. או כמה טוב שאת כאן.

כאילו שהעולם פשוט יותר. ככה זה נראה לכוכבים. 

ויש אנשים שצריכים למות בסוף ואנשים חדשים נולדים, והכוכבים יזרחו עליהם בלילה ויעלמו בבוקר בדיוק כמו הגעגוע שבא והולך והולך ובא.

ויש כוכבים שאף פעם לא רואים אותם. תמיד הם מתחבאים מאחורי ירח גדול או קלישאה. ולפעמים הכוכבים האלה שלי ואני יוצאת החוצה ואני מרימה ראש ואני אומרת, גאד. איפה הכוכב שלי. ואין איש עונה. ולא אור.

ולפעמים כל הכוכבים מתלכדים לאור גדול, כשמרימים ראש לשמיים ויש בהן דמעות. 

ולפעמים הכוכבים כל כך יודעים שעוד יהיה לנו טוב

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול