מתברר שלא רק זה מה שעושה אותם קשים.

בחירות של אנשים משפיעים על אחרים, ככה זה בעולם.

וכמה שיותר קרובים, או אמורים להיות, פוטנציאל הפגיעה גדול יותר.

 

אבל, וזה אבל גדול:

להרוס את החיים רק אנחנו יכולים לעצמנו.

אחרים יכולים להקשות, אבל לנו תמיד יש יכולת ובחירה איך להגיב ולהתמודד.

לאדם יש טווח בחירה הרבה יותר קטן.

ניצול שואה יכול לבחור אךי לחיות, אבל להיפגע הוא נפגע

דיברתי על הרס.

סבא שלי ניצול שואה, עבר שנים קשות במחנה ואבא שלו נרצח. הוא נפגע בהחלט וגם נשאר מצולק עד עצם היום הזה, אבל הוא בנה אחר כך חיים, כמה שהמשבר גדול אי אפשר לומר שזה הרס לו את החיים.

נכון שזה לא מגיע לכם, אבל אין דבר שכן מגיע

כלומר החיים הם לא הוגנים או הגיוניים
מה שקורה קורה

אתם תצאו מזה חזקים יותר

כשאתה חושב שלא יכול להיות יותר גרוע.

מערכת משפט מטומטמת. מטומטמת.

18 שנה.

וכל פעם שופט אחר, וכל פעם הכל מההתחלה.

והטיעונים כל כך כל כך כל כך מקוממים. דוגמה אקראית: הוא פנה לשופטת והתחנן שיכריחו את עורך הדין של אמא שלי לתת לו מסמכים כי הוא לא מקבל אף פעם. נכון. הוא לא מקבל כי הוא לא פותח את הדלת, הוא לא מקבל ואמא שלי נאלצה לשללם לאנשים שיביאו ל את זה במסווה של שליח פיצה, הוא לא מקבל ואמא שלי במקום לשלוח אותנו לבית הספר הייתה נוסעת לירושלים לעשות לו מארבים בכותל כשהוא היה מגיע להתפלל בנץ. לא מקבל!

וזה אפילו לא היה קשור לעניין. סתם דרך שלו לשחק את המסכן וזה אשכרה עובד לו.

ולספר לשופטת שאין לו דירה כשהוא יכול היה לקנות ארבע פעמים (לא חסר לו כסף ואנחנו יודעים את זה) כשיהלדים שלו נדדו בג'וחות כל הילדות. אותם ילדים שהוא אמר להם כשהיו בני עשר שכשיזדקן הם יצטרכו לדאוג לו. והוא ראה אותם, כשאמא שלי שילמה על הנסיעות על גיל 12, ומגיל 12 הוא שילם להם כשהם הכריחו אותו, וזה היה הדבר היחיד שהוא שילם להם אי פעם.

ולמה אמא שלי צריכה לחזור הביתה ולבכות ולא לספר לאח שלי כלום כי זה אבא שלו ולהגיד לי שהוא אמר בבית משפט שלטיפות זרע שהוא נתן לפני שנים אין שום משמעות.

 

וזה הקצת שבקצת, וגם בתוך הקצת הזה כתבתי רק מה שבסדר כי יש דברים שלא רוצה שיהיו כתובים בשום מקום

למה.

איזה יצור נאלח ושפל

לקרוא לילדים שלך טיפות זרע חסרות משמעות- זה - זה כל כך-

שימות

שיחיו, אבל רחוק.

אגב, אין לי טענות על מה שיש בינו לבין אמא שלך, הטענות שלי הן על היחס כלפיכם

הלוואי ולא תצטרכו ממנו כלום

והם כנראה לא יקחו כלום

אבל הוא ממשיך להטריף להם את השכל גם היום עם מניפולציות.

לפני כמה שבתות הוא דפק אחר צהריים שלם.

ושניהם לא עונים לשיחות טלפון לא מזוהות (כי זה בדרך כלל הוא) וזה דופק להם את החיים כשמתקשרים ממקומות ממשלתיים

הוא כן רוצה קשר איתם או לא?

האמת שעם כל הכעס והכאב אחים שלך אולי כן ירצו קשר.

ותאמיני לי שזאת עבודה 24/7

מסכנים.

זה יצלק אותם

אבל זה לא עובד לי כשאני אומרת את זה לאמא שלי

נזכרתי בה ביום חמישי.

יש מצבים שקשה להתרומם מהם, ויש הרבה משקולות - קבועות ומתחלפות - שמקשות אפילו יותר לעשות את זה. אבל אין ברירה, חייבים למצוא דרך. חייבים.

נכון

ואחרי זמנים כאלה אני מבינה הרב יותר טוב את הבחירות שלה

שהיאה מפרנסת את הילדים לבד ממשכורת לא משהו.

אוי

פשוט מישהו ניסה לשכנע אותי להתחיל לימודים בתחום הזה. (סליחה)

אי כן חושבת שיש בזה כסף, בטח בהשוואה לעבודות כמו חינוך וכאלה, אבל צריך לשרוד הרבבה הרבה שנים לי לפני כן, וגם כשאתה מסיים זה לא בדיוק האור הגדול

אין לי כלום חוץ מלהגיד לך שאת חזקה כל כך.

אדם פשוט מסתדר עם מה שיש

אבל תודה

והם מעבר לנהל חיים נורמלים. לא מצליחים ללמוד לעבוד, לחייך לאחרים או לתת להם. ואת כן

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה