ללי הזדחל עם הבימבה במורד המסדרון, דוחף אותה ברגליים שמנמנות ומתקדם הלאה.
סביבו שעטו ילדים בכל הגילאים על מגוון כלי תחבורה, מטוסי קלקר עופפו באוויר ונתקעו מידי פעם במבוגרים שחצו את המסדרון בזריזות.
זה היה יום שישי, ואני בכלל לא ידעתי. גיליתי שיום שישי רק כי אנשים ארגנו משלוחי אוכל לשבת. (שבת בלי קיגעל? הם אמרו בתהיה גלויה, וסידרו שארגון חסד שיביא קיגעל.)
ומה זה משנה? חשבתי, זה לא שיש לי הכנות או משהו. רק לברר איפה יש נרות ולהתקלח.
יהודית, השכנה מהחדר אחרי החדר השכן, קראה לי לחדר בהתלהבות. תראי איך ניקיתי פה! בואי תחמיאי לי קצת.
נכנסתי. החדר שלה היה מסודר להפליא, ושלושת ילדיה לבושים ומוכנים לשבת. החמאתי לה בכנות, וחשבתי לעצמי, אני גם רוצה חדר נקי.
זה לא יקרה בקרוב.
עם כל התכנונים שלי לנקות את החדר, והחדר לא גדול כלל, לא הגעתי לזה בכלל. ללי הקיא כל כמה שעות, ושלשל בשעות שלא הקיא. אני הייתי עסוקה עד מאד בלנקות אותו ואותי מהקיא והשלשולים, לדאוג שלא יתייבש, והמעט שיכלתי לעשות היה להחליף מצעים כל פעם שהם התלכלכו. בקבלה כבר הכירו אותי, זאת שמבקשת מצעים ושמיכות.
אבל הנהנתי בראשי ליהודית ואמרתי לה שהיא ממש עשתה לי חשק לנקות גם. זה לא היה שקר. היא הביאה לי ג'ל כביסה, עם זה הוא ניקתה את הרצפה. היא שכחה להביא חומר לריצפה.
לכבוד שבת שמתי פאה. לא היה לי איפור, בעלי לא מצא. ככלל, בעלי באריזת המזוודות לא שם דברים שלא היו קריטיים בעיניו. טעות חמורה, כי משחת הטיטולים למשל התבררה כקריטית לחלוטין, בעיקר כי האזור של הטיטול של ללי נעשה אדום ופצוע מהשלשולים. אבל זה לא היה משהו שהוא יכל לצפות מראש, לא מאשימה אותו.
חוסר האיפור כן הציק לי. כשהלכתי להדלקת הנרות, צצו כל הנשים מהחדרים, לבושות הדר. הרגשתי כל כך רע בשמלה הפשוטה שלבשתי, בפאה המבולגנת ובפניי החיוורים.
אבל לא ממש יכולתי לעשות משהו בנידון. נאלצתי לחשוב על דבריו של בעלי, שטוען שאני יפה בכל מצב, ופשוט לקוות שאחרים לא רואים בי חילזון כפי שאני רואה את עצמי חילזון.
לא יכולתי לקחת את ללי איתי לסעודות, כי אסור לי לסחוב כלום, בגלל הפריצת דיסק שלי. זה החלק הכי מעצבן. זה פשוט מונע ממני להיות כאחד האדם. זה כל כך מבאס. יהודית סחבה את ללי בעבורי.
את הסעודות עשינו יחד, בחדר האוכל. המוני חסידים בשטריימלים גדשו את האולם הקטן. זו פעם ראשונה שאני מכירה חרדים חסידיים מקרוב כל כך, ולא יכולתי שלא להסתכל על כולם במבט סקרן. התאפקתי לא לנעוץ מבטים.
כולם היו מצויידים בחמגשיות של המלון, ולחלקם היו חבילות מהבית עמוסות סלטים ותבניות. אני בטוחה שהיה ריח טוב, אני אישית לא הצלחתי להריח.
ישבתי בשולחן עם חסידי אמשינוב. היה שולחן בנים ושולחן בנות. בעיקר הקשבתי, לא היה לי כוח לדבר. הייתי מותשת.
בלילות אני מתמוטטת על המיטה. ללי לא מעוניין לישון בלול, הוא מעדיף לישון איתי במיטה. אין לי כוח לצרחות אז אני נכנעת, מחבקת את הילד הקט עד שעיניו נעצמות ונשימתו שלווה.
ככה עוברים הימים, הגב שלי כואב כל כך, אני מרגישה חלשה וחסרת כוחות רוב הזמן.
היום ישבתי במסדרון, עייפה ומרוטה. לידי שתי שקיות אוכל, מנסה לתחוב לללי כמה שיותר לפה. אתמול הוא לא הקיא, נקווה שגם היום לא יקיא. לאכול, בכל אופן, הוא מסרב.
דחפתי אוכל לעצמי, חייבת כוחות. החום שלי כבר ירד, אבל עדיין יש לי דלקת ריאות. והגב. הגב שלי.
לא הבאתי עגלה ברוב טיפשותי, הרגשתי כל כך נורא באמבולנס הקטן שלא היה לי כוח לחזור להביא את העגלה, רק רציתי להגיע. עכשיו אני לא יכולה לסחוב את ללי, ואני פשוט משדלת אותו לזחול אלי על ידי שביל במבות.
החדר הפוך, כבר לא היה לי כוח למצוא עוד מצעים, או להזמין עוד שמיכות. הכל מלא פירורים של אוכל שללי לעס וזרק. בצד מוטלת ערימת בגדים עם קיא.
איך לכבס? רק על זה אני חושבת. לא הבאנו מספיק בגדים. איך להשיג עוד?
יש רק שתי מכונות כביסה לכל המלון, ואחת התקלקלה. התורים 24/6. התורמים של הדברים האלו בגל הראשון כבר פחות מתלהבים בגל השני. בצדק.
אמא שלי כתבה בפייסבוק משהו, לא יודעת מה, אבל אנשים מתחילים להתקשר אלי. מעזר מציון וכו'. אומרים שיעזרו לי לארגן משלוח. אני מתעודדת.
אבל פתאום מגיע מלאך מהשמיים.
וקוראים לה שרי.
סביבו שעטו ילדים בכל הגילאים על מגוון כלי תחבורה, מטוסי קלקר עופפו באוויר ונתקעו מידי פעם במבוגרים שחצו את המסדרון בזריזות.
זה היה יום שישי, ואני בכלל לא ידעתי. גיליתי שיום שישי רק כי אנשים ארגנו משלוחי אוכל לשבת. (שבת בלי קיגעל? הם אמרו בתהיה גלויה, וסידרו שארגון חסד שיביא קיגעל.)
ומה זה משנה? חשבתי, זה לא שיש לי הכנות או משהו. רק לברר איפה יש נרות ולהתקלח.
יהודית, השכנה מהחדר אחרי החדר השכן, קראה לי לחדר בהתלהבות. תראי איך ניקיתי פה! בואי תחמיאי לי קצת.
נכנסתי. החדר שלה היה מסודר להפליא, ושלושת ילדיה לבושים ומוכנים לשבת. החמאתי לה בכנות, וחשבתי לעצמי, אני גם רוצה חדר נקי.
זה לא יקרה בקרוב.
עם כל התכנונים שלי לנקות את החדר, והחדר לא גדול כלל, לא הגעתי לזה בכלל. ללי הקיא כל כמה שעות, ושלשל בשעות שלא הקיא. אני הייתי עסוקה עד מאד בלנקות אותו ואותי מהקיא והשלשולים, לדאוג שלא יתייבש, והמעט שיכלתי לעשות היה להחליף מצעים כל פעם שהם התלכלכו. בקבלה כבר הכירו אותי, זאת שמבקשת מצעים ושמיכות.
אבל הנהנתי בראשי ליהודית ואמרתי לה שהיא ממש עשתה לי חשק לנקות גם. זה לא היה שקר. היא הביאה לי ג'ל כביסה, עם זה הוא ניקתה את הרצפה. היא שכחה להביא חומר לריצפה.
לכבוד שבת שמתי פאה. לא היה לי איפור, בעלי לא מצא. ככלל, בעלי באריזת המזוודות לא שם דברים שלא היו קריטיים בעיניו. טעות חמורה, כי משחת הטיטולים למשל התבררה כקריטית לחלוטין, בעיקר כי האזור של הטיטול של ללי נעשה אדום ופצוע מהשלשולים. אבל זה לא היה משהו שהוא יכל לצפות מראש, לא מאשימה אותו.
חוסר האיפור כן הציק לי. כשהלכתי להדלקת הנרות, צצו כל הנשים מהחדרים, לבושות הדר. הרגשתי כל כך רע בשמלה הפשוטה שלבשתי, בפאה המבולגנת ובפניי החיוורים.
אבל לא ממש יכולתי לעשות משהו בנידון. נאלצתי לחשוב על דבריו של בעלי, שטוען שאני יפה בכל מצב, ופשוט לקוות שאחרים לא רואים בי חילזון כפי שאני רואה את עצמי חילזון.
לא יכולתי לקחת את ללי איתי לסעודות, כי אסור לי לסחוב כלום, בגלל הפריצת דיסק שלי. זה החלק הכי מעצבן. זה פשוט מונע ממני להיות כאחד האדם. זה כל כך מבאס. יהודית סחבה את ללי בעבורי.
את הסעודות עשינו יחד, בחדר האוכל. המוני חסידים בשטריימלים גדשו את האולם הקטן. זו פעם ראשונה שאני מכירה חרדים חסידיים מקרוב כל כך, ולא יכולתי שלא להסתכל על כולם במבט סקרן. התאפקתי לא לנעוץ מבטים.
כולם היו מצויידים בחמגשיות של המלון, ולחלקם היו חבילות מהבית עמוסות סלטים ותבניות. אני בטוחה שהיה ריח טוב, אני אישית לא הצלחתי להריח.
ישבתי בשולחן עם חסידי אמשינוב. היה שולחן בנים ושולחן בנות. בעיקר הקשבתי, לא היה לי כוח לדבר. הייתי מותשת.
בלילות אני מתמוטטת על המיטה. ללי לא מעוניין לישון בלול, הוא מעדיף לישון איתי במיטה. אין לי כוח לצרחות אז אני נכנעת, מחבקת את הילד הקט עד שעיניו נעצמות ונשימתו שלווה.
ככה עוברים הימים, הגב שלי כואב כל כך, אני מרגישה חלשה וחסרת כוחות רוב הזמן.
היום ישבתי במסדרון, עייפה ומרוטה. לידי שתי שקיות אוכל, מנסה לתחוב לללי כמה שיותר לפה. אתמול הוא לא הקיא, נקווה שגם היום לא יקיא. לאכול, בכל אופן, הוא מסרב.
דחפתי אוכל לעצמי, חייבת כוחות. החום שלי כבר ירד, אבל עדיין יש לי דלקת ריאות. והגב. הגב שלי.
לא הבאתי עגלה ברוב טיפשותי, הרגשתי כל כך נורא באמבולנס הקטן שלא היה לי כוח לחזור להביא את העגלה, רק רציתי להגיע. עכשיו אני לא יכולה לסחוב את ללי, ואני פשוט משדלת אותו לזחול אלי על ידי שביל במבות.
החדר הפוך, כבר לא היה לי כוח למצוא עוד מצעים, או להזמין עוד שמיכות. הכל מלא פירורים של אוכל שללי לעס וזרק. בצד מוטלת ערימת בגדים עם קיא.
איך לכבס? רק על זה אני חושבת. לא הבאנו מספיק בגדים. איך להשיג עוד?
יש רק שתי מכונות כביסה לכל המלון, ואחת התקלקלה. התורים 24/6. התורמים של הדברים האלו בגל הראשון כבר פחות מתלהבים בגל השני. בצדק.
אמא שלי כתבה בפייסבוק משהו, לא יודעת מה, אבל אנשים מתחילים להתקשר אלי. מעזר מציון וכו'. אומרים שיעזרו לי לארגן משלוח. אני מתעודדת.
אבל פתאום מגיע מלאך מהשמיים.
וקוראים לה שרי.
