שמחה מאוד בשבילך

אנשים חושבים שלעזוב זה הדבר הקל.

אז ממש לא, להישאר במוכר להוריד את הראש ולסבול בשקט זה הדבר הקל.

 

לעזוב זה מפחיד מכל כך הרבה בחינות, וזה קשה מכל כך הרבה בחינות.

זה להיכנס במודע לקשיים שאתה לא יודע אם ואיך תעמוד בהם.

זה לא דבר שעושים פתאום ולא דבר שעושים בקלות.

ויש כל כך הרבה הזדמנויות להתחרט בדרך.

אז כן, זה דורש המון אומץ ומודעות.

 

(אתן בטח זוכרות כמה ניסיתי שנתקן בשנה וחצי ההן,

אבל מצד שני לא הייתי מוכן לחזור ללא תיקון. לסבל)

 

[יש לי חבר שנמצא במצב דומה למצב שהייתי.

הבנאדם כבוי, סוחב מיום ליום, חסר חיות וחיים.

אבל הוא לא כמוני, הוא לא מסוגל לעשות צעד אמיץ.

כזה שיביא או לתיקון או לשינוי אחר. אז הוא פשוט סוחב]

בתקופה של הגירושין שלך תמיד ניקר לי בראש הסיפור על הכהן שפגשתי בפיליפינים שלא יכל לחזור לאשתו והם היו מאוהבים והצטערו על זה מאד

אני שמחה שאתה שמח על הצעד הזה

סבלתי מספיק, וניסיתי מספיק כדי לדעת ללא ספק שזה היה חסר סיכוי.

(בסוגריים: זה לא נס אם זה היה כרוך במאמץ, אבל ב"ה שהיו לך את הכוחות)

גם לי לא הסתדרה המילה, אבל לא היתה לי מילה אחרת לתאר עד כמה שזה לא מובן מאליו ועד כמה היה נוראי בשבילי אם זה לא היה קורה.

מאוד מאוד.


(ומזדהה, אבל מה זה משנה)

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה