ביקורת היא באמת לא נעימה, לאף אחד.
אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא "לא שווה", או "פחות שווה",
או שמישהו מרגיש ש"הוא יותר טוב ממנו", או "צריך לחנך אותו",
וזה פשוט - לא נעים לשמוע שאתה לא בסדר! ובטח אם אתה מרגיש שאתה לא בסדר בעיני מישהו שאתה *מאוד אוהב* ומאוד *מעריך*.
אז קודם כל להבין את עצמך/השני שספג ביקורת - זה באמת מאוד מאוד לא נעים לשמוע ביקורת.
אז איך אפשר בתכל'ס לנסות לשפר את הדימיקה התקשורתית:
1. מה שקשור לאדם שנותן את הביקורת -
לעיתים, אדם מאוד ביקרותי - הוא אדם שגדל בבית מאוד ביקורתי,
בסביבה מאוד ביקורתית,
בו, מאז שהוא זוכר את עצמו אביו או אימו או שניהם כל הזמן שידרו לו: "אתה לא מספיק טוב/ אתה יכול יותר תמיד,
גם אם אתה 100 אפשר להיות תמיד 101, תמיד אפשר יותר, אתה כזה וכזה וכזה,
למה אתה כזה,
למה אתה לא כזה,
תהיה כמו___
תלמד מ____ וכן הלאה וכן הלאה" - עד שהוא כבר מתפוצץ מבפנים ולא יכול לשמוע את זה יותר,
אבל בד בבד שזה קשה לו - זה מה ש*מוכר* לו.
וכך הוא לפעמים באמת תופס את עצמו.
וכך הוא באמת נהיה מאוד מאוד ביקרותי כלפי עצמו
וכך הוא באמת נהיה ביקורתי גם כלפי הסביבה שלו - זה פשוט מה שהוא מכיר ויודע!
זה פשוט ה"אינסטינקט" הראשוני שלו מרוב שהוא רגיל לזה,
המוח זוכר הכל, הגוף זוכר הכל, הנפש זוכרת הכל, התת מודע זוכר הכל - ואדם שחיים שלמים חי עם דפוסי ביקורת - לא פלא שיעתיק אותם כאן למשפחתו.
עכשיו איך זה עוזר *לך* (וגם לשני?)
אז אולי זה לא עוזר הרבה,
אבל קצת בטוח כן.
כי יש את *ההבנה ההתחלתית הזו* - ממה זה נובע,
מהמקום הבעצם מאוד כואב וקטן ***שלו (האדם שנותן את הביקורת) עם עצמו***, ועוד מאז שהוא ילד...
ההבנה הזו יוצרת גם אמפתיה
גם שלך כלפיו
ואולי יותר חשוב - גם שלו לגבי עצמו. כאשר *הוא* יבין את עצמו ו*הוא* יקבל אמפתיה כלפי עצמו - עצם המודעות הזו,
עצם הלהעלות את הדברים מעל לפני השטח - כבר יכולה לתת הרבה.
וכמובן שמודעות זה לא מספיק, וצריך גם כלים מעשיים.
אז אחרי ההבנה אפשר להוסיף נדבך הדרגתי של איך בפועל לאט לאט לנהוג אחרת,
לשנות את הדפוס.
2. מה שקשור למי שמקבל את הביקורת-
לעיתים אנחנו כ"כ רוצים להיות טובים, ולכולם,
ולפעמים אנחנו בסה"כ חושבים שאנחנו סבבה ואנשים טובי לב ורק רוצים להוסיף טוב בעולם ובבית, ולא מבינים "מה הוא נפל עלינו" עכשיו עם כל הביקורת הזו.
כי אנחנו רק בני אדם...
ובכן, המקום הזה אצל כל אחד ואחת מאיתנו יכול לפעמים לקחת אותנו לקצת רגישות יתר למילים הנאמרות.
ז"א, שלפעמים השני *בכלל לא התכוון* לומר ביקורת - אלא רק להביע את עצמו/המחשבה שלו/הרצון שלו/הצרכים שלו,
ואנחנו ישר מבינים את זה כ*ביקורת אישית עלינו*!
למרות שזה בכלל בכלל לא שם.
למה זה קורה לנו?
אולי כי כרגע אנחנו במקום קטן *עם עצמנו*
ולכן יותר רגישים לזה.
או אולי כרגע אנחנו במקום יותר קטן בזוגיות או בביטחון שלנו בקשר ובאהבה של בן הזוגאלינו,
או מלאים בפחדים וחששות כלשהם - ואז הפחד הגדול הזה מוצא מקום בטוח בלב בצורה של פגיעה, העלבות, עלבון,
לחשוב שהכל מכוון נגדנו אישית כביקורת.
זה נכון שלפעמים המצב כך אובייקטיבית.
אבל מניסיון שלי עם הרבה מאוד אנשים וגם עם עצמי - הרבה (מאוד) פעמים המצב לא באמת כך, אלא זו לגמרי התחושה הסובייקטיבית שכל אחד ואחת מביאים לתוך חיי הנישואים שלהם.
לכן צריך להיות באמת באמת כנים עם עצמנו
וכל פעם לבודד *רק* את המקרה עצמו
את הסיטואציה עצמה
ולראות - מה באמת קרה שם? אובייקטיבית.
ממש לשבת עם עצמך כמה דקות אחרי העלבון - במקום שקט עם עפניות ולשחזר לאט לאט דבר דבר איך קרה ומה קרה.
לדוגמא:
קילפת גזר למרק ובעלך אמר "אבל רוחמה למה את מקלפת בכיור? תקלפי ישר לפח"
את ישר שמעת - אוף איתו! לא מספיק ש*אני* מכינה את המרק והוא לא נוקף אצבע,
לא רק שאני מתזזת כאן יום יום בכל הבית,
פתאום בא האדון ורואה רק מה שלילי ורע -
ורואה *רק* את הקליפות בכיור
במקום להגיד "איזה מרק טעים את מכינה לנו אשתי! תודה!"
הוא רק רואה מה לא טוב בי,
הוא לא מעריך אותי
וכן הלאה וכן הלאה.
אפשר להאכיל את עצמנו ממש בלי סוף ועד למחוזות שהשם ירחם מכל דבר כזה (כולנו. את לגמרי בחברה טובה. לי זה קרה בלי סוף גם... 
ובעצם מה היה כאן *אובייקטיבית*?
היה כאן קילוף של גזר לכיור.
היה כאן איש שאמר לאשתו למה בכיור עדיף לפח.
זהו.
בלי להגיד לה כמה היא אישה רעה,
בלי להגיד לה שהוא לא מעקריך אותה.
בלי להגיד לה שהוא לא אוהב אותה.
בלי להגיד לה שהוא לא מעריך את זה שהיא מכינה מרק.
בלי להקטין את כל מה שהיא כן עושה.
בלי לנסות למצוא בה משהו רע -
אלא *רק* רק רק ביטוי של מחשבה שלו שבאמת יותר "אפקטיבי" לקלף ישירות לפח.
לפעמים הוא אפילו רוצה לטובתה (!!!!) ומנסה להציע הצעת יעול ש***לה*** יהיה יותר קל!
וישר תזרוק לפח במקום מהכיור לפח...
ולפעמים זה סתם מחשבה *שלו*,
ולפעמים זה סתם ביטוי של רצון או משהו של איך הוא רואה את הדברים.
וזהו.
זה מה שזה.
אז אם למרות כל זאת נפגעים -
שוב,
לראות עם עצמנו למה.
לחזק את עצמנו.
לחזק את הזוגיות שלנו.
לחזק את המקום שלנו שאנו מרגישים ביטחון ויציבות בנישואין ובאהבה של בן/בת הזוג אלינו.
לתקשר את הצרכים שלנו,
את הרצונות שלנו,
וכן, גם את הפגיעות שלנו - אבל בצורה של "שפת האני"- ולא "שפת האתה" -
"לי לא נעים שמבקרים אותי.
במקום: למה אתה תמיד מעצבן?!?!"
או:
"כשאני שומעת אותך אומר לי לקלף בכיור אני שומעת ביקורת.
ואז לשמוע אותו - אולי יאיר הכל באור אחר לגמרי.
ואז לענות: לי זה נחווה כביקורת וגרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה או שווה בעיניך.
אם פעם הבאה תוסיף "מאמי" או נשיקה קטנה, או סימן שאלה בסוף - את מעדיפה בפח ישר? כי יותר נוח ככה... -
זה יהיה לי הרבה הרבה יותר טוב!
אז ממשיכים לתקשר בטוב.
עם שיח פתוח וכנה.
כמובן לא בשעת העלבון עצמו - כי שוםפ דבר טוב לא יכול לצאת מהזמן העלבון והכעס -
אבל אחרי שנרגעים,
להוסיף את ההבנה שלך את עצמך ושלו את עצמו,
להוסיף את האמפתיה שלך לעצמך ושלו לעצמו -
ואח"כ לשכפל אותה גם לשני/ה ולשמוע אותם.
לדבר בשפה של צרכים, בשפה שמתרכזת בנו ולא באחר ומה לא טוב בו,
לתת פתרונות חלופיםם במקום שיותר טובים (כמו הסימן שאלה בסוף, הנשיקה הקטנה, המאמי וכו'),
ופשוט לשמוע אחד את השני - *ולהקשיב*.
ועכשיו רוצה לכתוב לך עוד על תקשורת שהרבה יותר אפקטיבית ב"ה גם לחיי הנישואים שיהיו לך בקרוב (אמן!) אבל זה נכון בעצם לכל דינמיקה ולכל מערכת יחסים שהיא:
לפעמים "בעידנא דריתחא" מה שנקרא,
אחד מבני הזוג, או אפילו שניהם,
יכול לא להגיב כ"כ טוב אפילו לאמירה האמיתית והמדויקת הזו שהשני אומר ממה הוא נפגע.
לכן צריך לדעתי לקרוא את המציאות עצמה בזמן אמת,
ולקרוא את בן/בת הזוג בזמן אמת ולא רק את עצמנו
כי לעיתים, אפילו שהכוונות ואפילו המעשים שלנו טהורים וטובים - לצד השני אין את הפניות באמת להקשיב מכל הלב,
לא מכוונה רעה חלילה,
אלא כי הוא עמוס/טרוד/לחוץ/רעב/עייף/אחר עכשיו,
וגם אם נגיד לו "נפ-געתי ממך שאמרת ___" הוא יכול להרגיש כעוס ולהתקיף חזרה במקום לקחת לתשומת ליבו,
מה שאין כן אם כל אחד לוקח לעצמו קצת זמן עם עצמו להירגע,
זה יכול להיות כמה דקות,
זה יכול להיות כמה שעות
וזה יכול להיות אפילו יום שלם -
העיקר שחושבים על הנעשה, לוקחים קצת אוויר לנשימה ואז מוצאים זמן שנוח ומתאים ל*שני* בני הזוג, כדי שהדברים לא רק יצאו מהלב, אלא גם יתיישבו על הלב.
אחרי שנרגעים ומבינים את עצמנו,
מבינים מה בעצם הפריע לנו,
מה היה חסר לנו,
מה בדיוק מה אני צריכה ממנו,
מה הוא צריך לעשות כדי שארגיש יותר רגועה (אולי הוא בעצם לא כ"כ יודע?),
קובעים זמן לתווך את זה לבן/בת הזוג – לדבר על הדברים.
לפתוח ולומר שאני מאוד רוצה לדבר
שזה חשוב מאוד
לברר האם יש עכשיו זמן לשיחה רצינית וארוכה, בלי הסחות,
בלי ילדים צועקים ברקע
בלי עבודה שחייבים עכשיו לרוץ אליה,
בלי סדרה או מונדיאל שיש עכשיו בדיוק ונרצה לסיים מהר,
פשוט לברר האם אפשר לדבר עכשיו? אבל שיחה עמוקה וארוכה.
אם כן - מה טוב.
פותחים הכל.
את אומרת מה שעל ליבך, הכל והוא שומע.
אחר כך הוא אומר את כל מה שעל ליבו ואת נקודת המבט שלו, הכל, ואת שומעת.
לא מפסיקים לברר עד שהעניין מוצה עד תום!
בלי פירור שנשאר לא פתור!
ןלא רק זה,
אלא גם עושים הסקות מסקנות וסיכום בסוף!
אפשר ביחד ואפשר אפילו לכתוב את זה במקום אישי ולזכור.
כמו ״רשימת דגשים בזוגיות שלנו:
1. שאני נפגעת אני צריכה שקט
2. שבעלי אומר לי איקס הוא מתכוון וואי
3. אם אני עושה א׳ בעלי מרגיש לא כל כך כיף
4. המוח שלי שונה מהמוח של אישי, אני מפרשת ככה את זה והוא ככה, פשוט כי אנחנו שונים ובלי שום כוונה רעה
5. בפעם הבאה שזה קורה - יהיה טוב אם נעשה/לא נעשה/ נשים לב/ ניזהר יותר מ...
כדאי לקבוע זמן קבוע מראש ותחום לשיחה.
(כמובן שבין לבין אפשר לדבר והכל בסדר, פשוט שיש משהו קבוע המוח יכול "להתכוונן" לזה יותר בקלות...)
נסי ללמוד לומר דברים בלי לפגוע,
נסי להתחיל את השיחה בדברים טובים עליו, בשבחים,
ואת הביקורת לומר בצורת בקשה ולא בצורת פקודה,
ולומר אותה בשפה נעימה, בשפה שאת מתארת מה *את* צריכה, מה *לך* קשה ולא כמה *הוא* לא בסדר - תמקדי את הכל בך בלבד ולא לומר עליו דברים שליליים בכלל! רק לדבר על הצרכים *שלך*
להוסיף אח"כ "הייתי שמחה אם ________"
אחרי כל זה,
לזכור תמיד שאת אוהבת את בעלך
ןבעלך אוהב אותך
ורוב הסיכויים שלא הייתה לו כוונה לפגוע, אלא אמר מה שאמר או עשה מה שעשה מהרגל/ רוח שטות/ שיעמום/ לחץ/ עייפות / חוסר תשומת לב/ שוני בפירוש המשמעות במוח שלו וכן הלאה.
אחרי ההבנה המאוד חשובה הזו אפשר להתקדם.
אז הוא כעס כי הוא הרגיש ח** עם עצמו.
אז הוא כעס כי הןא תפס את התגובה הנפגעת והמתרחקת שלי כביקורת שלילית כלפיו שכאילו אומרת לו: אתה לא בסדר! תתבייש לך!
הוא כעס כי אולי הןא מאוכזב וכועס בכלל על עצמו שפגע בי בכוונה או לא ומתוסכל מזה וזה יוצא בצורת כעס אן צעקה
הוא כעס כי הרגיש שדוחקים אותו לפינה וכו׳
ואני כעסתי כי המילה הזו מתפרשת במוח שלי כפוגענית
אז אני נפגעתי כי הרגשתי שאני לא חשובה לו
שאני לא מקום ראשו אצלו
שאני לא מושלמת בעיניו
שהוא לא מכבד אותי כמו שאני מצפה ורוצה
וכן הלאה.
אחרי ההבנה הזו
אפשר לומר אותה אחד לשנייה, שכל אחד יעשה ״ביקור הדדי״ בלב של השני,
ברגשוצ של השני,
בדפוסי החשיבה והמוח של השני,
שכל אחד יכנס רגע לראש של השני ממש כמו משחק תפקידים,
ואחרי ההבנה השלמה הזו א תביני בדיוק מה גרם לו ולמה
והוא יבין בדיוק מה קרה לך ולמה
ותוכלו להמשיך בחיים ביתר כיף ואהבה עם ההבנות והתובנות החשובות הללו.
(אם אין זמן לשיחה ארוכה אומרים: ״חשוב לי לדבר.
עכשיו לא מסתדר, מתי כן אפשר?״
ולקבוע זמן מדויק, עדיף כמה שיותר מוקדם,
לפנות את הכל ושזה יהיה ראשון בסדרי העדיפויות
אבל לא לוותר!
לקבוע!
לדבר!
עד הסוף!
זה חובה!
אפשר גם לעשות ״אימאגו״
שבעצם אומרים את כל הנ״ל בקירבה, מבט בעיניים, שומעים כל אחד בתורו עד הסוף,
משקפים מה ששמענו ושואלים האם הבנו נכון? (רק חוזרים על הנאמר מבן הזוג בלי לתת פרשנות והערות משלנו),
אחר כך מביעים הבנה והזדהות , ״אני מבין שכאב לך שאמרתי לך ככה וככה,
זה באמת יכול לפגוע״ וכדומה.
ממשברים צומחים.
משבר הוא כמו שבר, משהו שבור אפשר לתקן
משבר הוא כמו ״שובר״ - שובר הןא הזדמנות שלנו להסתכל לחיים שלנו יוצר פנימה.
לפעמים במהלך שיגרת החיים השוחקת דברים שחשובים לנו ומהותיים לנו נדחקים לפינה.
ברגע שקורה מקרה כזה, משברון או משבר כזה,
זו הזדמנות נפלאה בשבילנו להבין - מה בעצם חשוב לי?
מה קריטי לי?
מהם הקווים האדומים שלי?
ממה אני נפגעת?
אם זה לא היה קורה ומתפוצץ לא היינו מבינים זאת לעומק.
אז כן, שובר לשיפור החיים
אחרי המשבר מתחזקים
מתקרבים
עולים עוד שלב ועוד דרגה בקשר
הקשר נהיה יוצר אוהב, מבין, מכיל, עמוק.
ןמשבר כמו ״המשביר״ שהיה יוסף במצרים - הוא מכלכל ומזין אותנו בתובנות חשובות וקריטיות לחיים, הוא המשביר האישי שלנו.
אם תבינו לעומק מה קורה לכל אחד מכם בזמן "המריבה",
תבינו שמכיוון ששניכם בני אדם שונים,
והמוח שלכם מפרש בצורות אחרות לפי דפוסי ילדות ודפוסים אחרים שמשפיעים עליו,
כל אחד מכם מפרש שונה את אותה סיטואציה.
אז מצד אחד בעלך צריך להבין שאין צורך לכעוס, כי את הבנת מה שהבנת מדבריו כי כך המוח שלך פירש את הדברים,
כך שלל החוויות, הרגשות והמחשבות שלך אישית גרמו לך להרגיש - כי את זו את
ואי אפשר לעשות ניתוח לשינוי מוח עדיין...
ואת צריכה להבין ולא לכעוס עליו שהמוח שלו פירש את הסיטואציה כפוגענית כלפיו, כיוון ששפטו אותו לחומרה *לפי דעתו והרגשתו*
המוח שלו, על שלל דפוסיו וכל המטענים שהוא חי וסוחב איתו מינקות פירש שאם אשתו אומרת לו ״נעלבתי ממך שאמרת לי כך וכך״ - אז זה אומר כנראה שאישתו חושבת שהוא אפס, לא יוצלח, לא משהו
וזה אומר שהוא חושב על עצמו גם דברים רעים - ובגלל שאי אפשר לחיות בנוחות עם כל התחושות האלו - המוח שלו רוצה ישר להדוף אותם ממנו, שלא יהיו שם
אז זה מתבטא בצורת כעס.
אז זה מתבטא בצורה שהוא אומר לך ש*את* לא בסדר שככה הבנת ולא דנת אוצו לכף זכות
זה קצת מוריד ממנו את כל המטען הכבד הזה של התחושות הללו,
בין אם במודע ובין אם בתת מודע.
לכן העבודה של שניכם היא להבין אחד את השניה לעומק.
וההבנה הזו יסודה בכך ששניכם בני אדם שונים
עם מוח אחר
עם דפוסי ילדות שונים
עם מטענים גנטיים וסביבתיים שונים
עם שלל חוויות ואירועים שעיצבו את מי שאתם
ומעצם כך התגובה והפירוש שלכם לאותה סיטואציה בדיוק שונים בתכלית.
אחרי שתבינו את ההבנה הראשונית הזו יחד
אפשר שבעלך ירגיש רגע בנעלייך, ינסה לחשוב מדוע את, כי את את, כן נפגעת מהמילים הללו, להבין ןלהזדהות.
ואת תיכנסי רגע לנעליים של בעלך ותנסי לחשוב מדוע הוא, כי הוא הוא פירש את הפגיעות שלך שמתקפה נגדו או כחוסר הערכה שלך אותו, או כהקטנה שלך אותו בעינייך וכן הלאה.
אם בעלך אומר שלא נעים לא להיות בסביבה כשאת משדרת לו לחץ וכד' – כנראה שהוא *באמת* מרגיש כך.
אולי זה יושב לו על מקום מאוד רגיש,
אולי *את* חווה זו כביקורת *כלפייך* - שמה? לא מספיק שאני מג'נגלת כאן את כל הבית לבד, יש עוד ציפיות ממני שאהיה רק נופת צופים כל הזמן? יש עוד ביקורת *עליי?!* על הלחץ *שאני* משרה?
ושימי לב – שכאן – את יכולה להבין מהסאבטקסט שלו גם *ביקורת כלפייך* - וגם זה יושב *לך* על נקודה רגישה *אצלך* שחושבים שאת לא מספיק.
לא מספיק רגועה
אמא לא מספיק ___
וכן הלאה.
ואת, שכל כולך נתינה, לב ענקי, מסירות, השקעה,
כל כך רגישה וטובת לב – לך זה ממש ממש כואב לשמוע את זה.
אז יכול להיות שאת עושה משהו מאוד דומה למה שהוא עושה – משתבללת בכאב ובפגיעה הזו עם עצמך,
חווה את זה כביקורת עלייך בעוד הוא רק אמר מה קשה *לו*.
נראה ששניכם נוהגים באופן זהה רק לא שמים לב.
לשניכם לא נעים לקבל ביקורת.
לשניכם יש צורך להרגיש אהובים, שווים, בעלי ערך, טובים.
לשניכם קשה כאשר אתם חווים מבן הזוג שהוא לא חושב עליכם את ההכי טוב שאפשר,או שיש לו טיפת ביקורת עליכם.
תמשיכי עם הקו הזה להבין את עצמך ואת בעלך עוד ועוד לעומק. לראות בדיוק מה עומד שם,
להבין גם את עצמך,
להבין גם את בעלך, שהוא באמת מרגיש איך שהוא מרגיש.
אחרי ההבנה היותר עמוקה הזו תגיעו להסכם
בהסכם מסכימים שמותר להביע רגשות.
שלא צריך להתגונן ולהדוף רגשות של השני.
שהרגשןת לגיטימיים.
שאם פעם הבאה את אומרת : ״פגע בי ש_____״
הןא מקשיב ולא כועס
הוא לא חייב להתנצל ישר ואפילו לא להגיב
(זה יכול להיות בהמשך, אחרי שהוא יתקדם צעד צעד בתהליך הזה)
אבל הוא כן צריך להקשיב ולהכיל את הרגש הזה שלך ולא לבטל אותו.
ופעם הבאה שזה יקרה,
את צריכה להכיל את הרגש הזה של בעלך שמרגיש מותקף או לא בסדר ולומר לו אולי בסוף ״אתה טוב ואני אוהבת אותך. אני רק אומרת עכשיו מה פגע בי נקודתית, וזה ממש לא אומר שאתה רע או שאני חושבת עליך דברים רעים, ממש ממש לא, רק רוצה לבטא שבגלל שאני אני ובגלל שככה גדלתי המילה הזו מתפרשת אצלי כפוגענית.
אני בטוחה שלא התכוונת כי אני יודעת שאתה טוב
אבל בבקשה אם תוכל להשתדל לא לומר אותה יוצר כי לי היא מזכירה דברים לא כל-כך נעימים״.
ההסכם הזה ביניכם,
שתחילתו בהבנת השוני ביניכם ובמוחכם,
דרך הבנה עמוקה אחד של השני
וכלה בהסכם שמותר לפרוק ולהרגיש ולא מבטלים רגשות ומנסים לבוא אחד לקראת השני ולתקן אצלנו מה שלוחץ על כפתורים פחות נעימים אצל בן זוגנו,
צריך להיעשות בזמן רגוע וטוב שלכם,
שאתם בקירבה ולא בריחוק,
בלי הסחות דעת אפשריות,
עדיף על בטן מלאה ושמחה ובמצב רוח טוב.
בנןסף לאמור,
אפשר לעשות יחד ולחוד תרגיל ולהיזכר רגע בילדות שלכם.
האם נאמרו כלפייך מילים דומות שהיית ילדה?
ע״י אבא או אמא או מישהו אחר?
איך זה גרם לך להרגיש?
האם אבא אמר לאמא אל המילים הללו או דומות להן? או הפוך?
איך היא הרגישה בתחושה שלך בתור ילדה ששמעה את זה?
ובעלך יכול לחשוב-
האם חייתי בבית ביקורתי?
האם אבא או אמא שלי העבירו עליי ביקורת?
איך הרגשתי?
איך אבא התייחס לאמא? איך אמא התייחסה לאבא?
מה זה גרם לי להרגיש?
האם בילדותי אבא או אמא עשו או אמרו משהו שצר אצלי את התחושה שאם מישהו נפגע ממני אז אני דפוק ולא יוצלח אז אנסה בכוח להדוף את הרגשות הללו כי הם בלתי נסבלים?
בטוחה שתצאו עם הרבה תובנות על עצמכם ועל החיים בכלל.
קבלו את עצמכם
את הרגשות שלכם.
זה לא קל בכלל ואפילו מעצבן מאוד להרגיש שגם פוגעים בך וגם לא נותנים שופ לגיטימציה לרגש הזה
וגם עוד כועסים ומאשימים!
זה כמו להוסיף חטא על פשע בריבוע!
וזה גם לא קל להרגיש שמישהו בוחן אותך בזכוכית מגדלת ועל כל נפילונת הכי קטנה שלך ישר נפגע,
כי זה גורם לך להרגיש בן אדם ירוד ושפל, ולהרגיש קטן בעיני עצמך ובעיני אשתך.
והיית רוצה שיותר יחליקו לך על טעויות,
יותר יתייחסו בסלחנות,
יותר יגידו ״הוא בטח אמר את זה כי נפלט לו בלי להצכוון
או כי הוא ממש עייף
עןבד ממש קשה
טרוד
עמוס
לחוץ
דואג, רעב
אז יאללה נחליק לו הוא בעצם טוב מאוד במהותו.
כותבת עכשיו כמה טיפים לתקשורת בונה ומקרבת:
1. מילוי צרכים – ולעבור משפה של תלונות לשפה של אמירת הצרכים האישיים שלנו -
כל אדם צריך שהצרכים הבסיסיים שלו ימולאו (אוכל, מים, שינה), ואח"כ הוא יכול להתפנות ולחשוב גם על הצרכים הנפשיים והרגשיים שלו.
בכל אחד מבני הזוג קיימים הרבה צרכים, כאשר העיקריים ביניהם אלו הם הצרכים שנחקקו בנו כבר מילדות ובגלל כל מה שעברנו מאז שנולדנו, ובעיקר בתקופת הילדות.
כדי לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו אנחנו צריכים להשתמש ב"טכניקת האוזן השלישית" – להבין מתוך התלונות שנאמרות מהו הצורך הלא ממומש שמתחבא בתוך התלונה?
(כי רוב האנשים לא יכולים או לא יודעים לומר מה הם באמת צריכים, לכן לרוב זה יוצא להם בצורה של תלונה, לכן כדאי ללמוד איך לומר זאת בצורה של בקשה, של צורך, ואיך לשמוע את הצרכים של השני מתוך התלונות שלו).
לכן לדבר בשפת הצרכים: "אני צריכה ש_____, אני צריך ש_______"
ולא בתלונות כמו: "אתה אף פעם לא _____, את תמיד ______, נמאס לי שאתה ______, את מעצבנת אותי כשאת _____"
לדוגמא,
* גבר שמתלונן תדיר לאשתו ש: "את אף פעם לא מתייחסת אליי כשאני חוזר הביתה!"
בעצם אומר:
"אני צריך יחס.
יש לי צורך בנראות. שיראו אותי ויתייחסו אליי."
* אישה שמתלוננת לאיש שלה ש: "אוף איתך! אתה כל הזמן צורח וצועק וכואב לי הראש ממך כבר!"
בעצם אומרת:
"אני צריכה רוגע ושלווה.
יש לי צורך ביציבות וביטחון.
דרך דיבור בטון רגוע הצורך שלי ביציבות ממומש."
* גבר שמתלונן לאשתו: "תפסיקי כבר לחשוב רק על עצמך כל הזמן, תפסיקי לשקר שרק את עושה פה הכל!!!"
בעצם אומר:
"יש לי צורך שיראו את הדברים הטובים שאני עושה.
יש לי צורך בהערכה."
* אישה שמתלוננת לבעלה ש: "תפסיק לרצות לשנות אותי כל הזמן!!!"
בעצם אומרת:
"יש לי צורך שיקבלו אותי כפי שאני.
יש לי צורך בקבלה ובאהבה ללא תנאי."
2. שפת ה"אנחנו"
עוד סוג של תקשורת בונה ומקדמת – הוא שפת ה"אנחנו" –האיש והאישה הם חלק שלם של הבית והמשפחה הכוללת שלהם, לכן כל בעיה שיש למישהו – היא בעיה משותפת "שלנו", בצורך שלנו לבנות בית אוהב ושמח, משפחה שלנו, אהבה שלנו.
לכן לומר: "איך אנחנו יכולים לעשות שזה יסתדר?
איך נוכל לפתור את הבעיה יחד? וכו'
3. שפת ה"אני" ולא "האתה"-
גם שפת ה"אני" היא שפה מקדמת ולא מרחיקה,
שכל אחד פונה לבן הזוג בצורה ישירה בתור "אני" ("לי קשה ש....", "אני אוהב ש.....", "מפריע לי ש....")
ולא בשפת ה"אתה" – שבה רק מטיחים ומאשימים את בן הזוג, ולא מתקדמים לשום מקום, רק נוצר כעס וריחוק, רק השתבללות במגננות ובפגיעות ובעלבון של כל אחד (לדוג': "אתה תמיד....", "את אף פעם לא...." וכו').
4. תקשורת בונה ומקרבת לפי שיטת אימאגו –
א. שיקוף- לחזור במדויק על הדברים שאמר בן הזוג ("אמרת ש....")
ב. מתן תוקף- לתת תוקף ומשקל לדברים שנאמרו (לדוג': "אני מבין/ה ש___", "זה באמת קשה שקורה....")
ג. הזדהות עמוקה- להזדהות עם תוכן הדברים של בן הזוג (לא חייבים להסכים עם הדברים, אבל כן להראות נכונות להבין ולהזדהות אם אני הייתי במצב כמו שלך... אני יכול להבין אותך... וכו')
חשוב בתקשורת הזו ליצור קשר עין, מבט חם בעיניים, החזקת ידיים וקירבה.
בצורת תקשורת זו יש "ביקור הדדי" – כל אחד "מבקר" בתוך ליבו של בן/בת זוגו, ויכול להבין אותו יותר לעומק.
5. החלפת תפקידים:
כל אחד מבני הזוג יהיה השני/ה, יכנס לראשו, למחשבתו, להלך רוחו.
כל בן זוג "מוחלף" בתורו נשאל:
"מה קשה לך בעצם הכי הרבה?"
"מה הכי היית רוצה?"
בצורה הזו מבינים יותר אחד את השני.
6. תקשורת מקדמת-
לעבור מתקשורת פוגענית וכועסת לתקשורת מקדמת – שלא מבטלים את בן/בת הזוג – אלא אומרים לו "אני מבין/ה שכך אתה רואה את הדברים. האם תהיה מוכן לשמוע איך אני רואה את הדברים?" ובצורה זו הלב נפתח לשמוע ולא נסגר ומשתבלל לתוך עצמו ועובר להתקפה...
במקום לומר: אתה שקרן! את שקרנית!
לומר: אני מבין/ה שכך את/ה רואה את הדברים.
האם תסכים לשמוע איך אני רואה אותם?
7. תקשורת של הקשבה פעילה:
לתת לשני לסיים את דבריו ו*להקשיב* להם עד הסוף.
לא רק לשמוע, אלא ממש להקשיב.
לא לחפש תוך כדי שבן הזוג מדבר מה ואיך לענות לו - אלא רק להיות בהקשבה מלאה.
לראות איך נראים הפנים שלו, מה ההבעות, איך הגוף, איך הטון, מה התוכן - להיות כל כולנו בהקשבה פעילה, וכמובן לתת לו לסיים את דבריו ורק אז לענות,
כאשר המענה יהיה *בלי לבטל* את מה שאמר
אלא *להוסיף את העמדה שלי*.
לשאול גם איך אתה מרגיש? להוסיף גם את הרגש.
לשמוע את המלל והתוכן,
אבל גם את הרגש.
להבין את הבן/בת הזוג עד הסוף
למה הם מרגישים כך
איך הם בכלל מרגישים
מה *הם חווים*
ליצור קשר עין ולא לדבר תוך כדי הסחות שונות וחוסר פניות,
להביט בעיניים אחד של השנייה,
להרגיש את הלב והנשמה של השני/ה כאשר מדבר, להתחבר לפנימיות שלו, לטוב שבו, לרצון שבו,
אם האישה אומרת "כואב לי שאנחנו רחוקים"
הבעל יענה לדוגמא: "כואב לך שאנחנו רחוקים? אני יכול להבין אותך. זה באמת כואב כשאנו לא קרובים כמו פעם."
לתת אישרור לרגשות1
לתת אישור לכאב!
ליצור שיקוף - שמעתי אותך!
ליצור הזדהות והבנה - אני מבין אותך! ויכול להזדהות איתך (מאוד דומה לאימאגו).
בצורה הזו בן/בת הזוג מרגישים שבאמת אכפת לשני מהם,
שבאמת שמעו אותם והקשיבו להם
שהם באמת נספרים ולא בלתי נראים,
שבאמת מבינים אותם
ורוצים לנסות למצוא יחד פתרונות.
וכל אחד מנסה לבוא אחד לקראת השני, בעיקר ע"י שאלות ששואל את עצמו כמו:
"איך אני יכול לבוא כאן לקראת אשתי?
איך אני יכולה לבוא לקראת בעלי?
מה הכי ישמח את אשתי?
מה הכי ישמח את בעלי?"
וכן הלאה.
8. שפות אהבה שונות:
כולנו אנשים שונים.
מדברים "שפות" שונות
(מכירה את שפות האהבה?
זה בכללי, אומר שכל בן אדם "מתוכנת" להרגיש אהוב ולהראות אהבה בדרך אחרת-
חלק בשפת המגע - ע"י מגע פיזי, חיבוקים, נשיקות, יחסי מין
חלק בשפת המילים - ע"י מילים טובות ומחמאות
חלק בשפת המתנות - ע"י קניית מתנות
חלק בשפת היחס ותשומת לב - ע"י זמן משותף ביחד, פריקה ושיתוף
וחלק ע"י עשיית דברים טכניים לבית - כמו כלים, קניות וכל תקתוקי הבית למיניהם
חלק בשפת הסליחה - לדעת לסלוח ולדעת לבקש סליחה
חלק בשפת הקבלה - לקבל את השני בדיוק כמו שהוא, למרות כל מגרעותיו
ויש עוד שפות.
איזה שפות את חושבת שאת מדברת?
איך *את* מרגישה אהובה?
איזה דברים בעלך יכול לעשות שיגרמו לך להרגיש שהוא אוהב אותך ואת חשובה לו?
איזה שפות את חושבת שבעלך מדבר?
איזה שפות הוא חושב שהוא מדבר?
איך *הוא* מרגיש אהוב?
איזה דברים את יכולה לעשות שיגרמו לו להרגיש אהוב?
נסו בזמן נעים להעלות את זה ביניכם. זה מאוד מקרב.
בהצלחה רבה!
הכי חשוב זה להקשיב, ולהקשיב עד הסוף.
להבין, ולהבין עד הסוף.
ומכאן הדרך לקירבה ומציאת פתרונות אפשרית והרבה יותר קלה ומוצלחת!
). ממש להיות עם ולהרגיש בלי. תענוג. 
