נסה שוב בצורה פחות פוגעת.

@מופאסה

ביקורת היא באמת לא נעימה, לאף אחד.

אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא "לא שווה", או "פחות שווה",

או שמישהו מרגיש ש"הוא יותר טוב ממנו", או "צריך לחנך אותו",

וזה פשוט - לא נעים לשמוע שאתה לא בסדר! ובטח אם אתה מרגיש שאתה לא בסדר בעיני מישהו שאתה *מאוד אוהב* ומאוד *מעריך*.

אז קודם כל להבין את עצמך/השני שספג ביקורת - זה באמת מאוד מאוד לא נעים לשמוע ביקורת.

אז איך אפשר בתכל'ס לנסות לשפר את הדימיקה התקשורתית:

1. מה שקשור לאדם שנותן את הביקורת -

לעיתים, אדם מאוד ביקרותי - הוא אדם שגדל בבית מאוד ביקורתי,

בסביבה מאוד ביקורתית,

בו, מאז שהוא זוכר את עצמו אביו או אימו או שניהם כל הזמן שידרו לו: "אתה לא מספיק טוב/ אתה יכול יותר תמיד, 

גם אם אתה 100 אפשר להיות תמיד 101, תמיד אפשר יותר, אתה כזה וכזה וכזה,

למה אתה כזה,

למה אתה לא כזה,

תהיה כמו___

תלמד מ____ וכן הלאה וכן הלאה" - עד שהוא כבר מתפוצץ מבפנים ולא יכול לשמוע את זה יותר,

אבל בד בבד שזה קשה לו - זה מה ש*מוכר* לו.

וכך הוא לפעמים באמת תופס את עצמו.

וכך הוא באמת נהיה מאוד מאוד ביקרותי כלפי עצמו

וכך הוא באמת נהיה ביקורתי גם כלפי הסביבה שלו - זה פשוט מה שהוא מכיר ויודע!

זה פשוט ה"אינסטינקט" הראשוני שלו מרוב שהוא רגיל לזה,

המוח זוכר הכל, הגוף זוכר הכל, הנפש זוכרת הכל, התת מודע זוכר הכל - ואדם שחיים שלמים חי עם דפוסי ביקורת - לא פלא שיעתיק אותם כאן למשפחתו.

עכשיו איך זה עוזר *לך* (וגם לשני?)

אז אולי זה לא עוזר הרבה,

אבל קצת בטוח כן.

כי יש את *ההבנה ההתחלתית הזו* - ממה זה נובע,

מהמקום הבעצם מאוד כואב וקטן ***שלו (האדם שנותן את הביקורת) עם עצמו***, ועוד מאז שהוא ילד...

ההבנה הזו יוצרת גם אמפתיה

גם שלך כלפיו

ואולי יותר חשוב - גם שלו לגבי עצמו. כאשר *הוא* יבין את עצמו ו*הוא* יקבל אמפתיה כלפי עצמו - עצם המודעות הזו,

עצם הלהעלות את הדברים מעל לפני השטח - כבר יכולה לתת הרבה.

וכמובן שמודעות זה לא מספיק, וצריך גם כלים מעשיים.

אז אחרי ההבנה אפשר להוסיף נדבך הדרגתי של איך בפועל לאט לאט לנהוג אחרת,

לשנות את הדפוס.

2. מה שקשור למי שמקבל את הביקורת-

לעיתים אנחנו כ"כ רוצים להיות טובים, ולכולם,

ולפעמים אנחנו בסה"כ חושבים שאנחנו סבבה ואנשים טובי לב ורק רוצים להוסיף טוב בעולם ובבית, ולא מבינים "מה הוא נפל עלינו" עכשיו עם כל הביקורת הזו.

כי אנחנו רק בני אדם...

ובכן, המקום הזה אצל כל אחד ואחת מאיתנו יכול לפעמים לקחת אותנו לקצת רגישות יתר למילים הנאמרות.

ז"א, שלפעמים השני *בכלל לא התכוון* לומר ביקורת - אלא רק להביע את עצמו/המחשבה שלו/הרצון שלו/הצרכים שלו,

ואנחנו ישר מבינים את זה כ*ביקורת אישית עלינו*!

למרות שזה בכלל בכלל לא שם.

למה זה קורה לנו?

אולי כי כרגע אנחנו במקום קטן *עם עצמנו*

ולכן יותר רגישים לזה.

או אולי כרגע אנחנו במקום יותר קטן בזוגיות או בביטחון שלנו בקשר ובאהבה של בן הזוגאלינו,

או מלאים בפחדים וחששות כלשהם - ואז הפחד הגדול הזה מוצא מקום בטוח בלב בצורה של פגיעה, העלבות, עלבון,

לחשוב שהכל מכוון נגדנו אישית כביקורת.

זה נכון שלפעמים המצב כך אובייקטיבית.

אבל מניסיון שלי עם הרבה מאוד אנשים וגם עם עצמי - הרבה (מאוד) פעמים המצב לא באמת כך, אלא זו לגמרי התחושה הסובייקטיבית שכל אחד ואחת מביאים לתוך חיי הנישואים שלהם.

לכן צריך להיות באמת באמת כנים עם עצמנו

וכל פעם לבודד *רק* את המקרה עצמו

את הסיטואציה עצמה

ולראות - מה באמת קרה שם? אובייקטיבית.

ממש לשבת עם עצמך כמה דקות אחרי העלבון - במקום שקט עם עפניות ולשחזר לאט לאט דבר דבר איך קרה ומה קרה.

לדוגמא:

קילפת גזר למרק ובעלך אמר "אבל רוחמה למה את מקלפת בכיור? תקלפי ישר לפח"

את ישר שמעת - אוף איתו! לא מספיק ש*אני* מכינה את המרק והוא לא נוקף אצבע,

לא רק שאני מתזזת כאן יום יום בכל הבית,

פתאום בא האדון ורואה רק מה שלילי ורע -

ורואה *רק* את הקליפות בכיור

במקום להגיד "איזה מרק טעים את מכינה לנו אשתי! תודה!"

הוא רק רואה מה לא טוב בי,

הוא לא מעריך אותי

וכן הלאה וכן הלאה.

אפשר להאכיל את עצמנו ממש בלי סוף ועד למחוזות שהשם ירחם מכל דבר כזה (כולנו. את לגמרי בחברה טובה. לי זה קרה בלי סוף גם... 

ובעצם מה היה כאן *אובייקטיבית*?

היה כאן קילוף של גזר לכיור.

היה כאן איש שאמר לאשתו למה בכיור עדיף לפח.

זהו.

בלי להגיד לה כמה היא אישה רעה,

בלי להגיד לה שהוא לא מעקריך אותה.

בלי להגיד לה שהוא לא אוהב אותה.

בלי להגיד לה שהוא לא מעריך את זה שהיא מכינה מרק.

בלי להקטין את כל מה שהיא כן עושה.

בלי לנסות למצוא בה משהו רע -

אלא *רק* רק רק ביטוי של מחשבה שלו שבאמת יותר "אפקטיבי" לקלף ישירות לפח.

לפעמים הוא אפילו רוצה לטובתה (!!!!) ומנסה להציע הצעת יעול ש***לה*** יהיה יותר קל!

וישר תזרוק לפח במקום מהכיור לפח...

ולפעמים זה סתם מחשבה *שלו*,

ולפעמים זה סתם ביטוי של רצון או משהו של איך הוא רואה את הדברים.

וזהו.

זה מה שזה.

אז אם למרות כל זאת נפגעים -

שוב, 

לראות עם עצמנו למה.

לחזק את עצמנו.

לחזק את הזוגיות שלנו.

לחזק את המקום שלנו שאנו מרגישים ביטחון ויציבות בנישואין ובאהבה של בן/בת הזוג אלינו.

לתקשר את הצרכים שלנו,

את הרצונות שלנו,

וכן, גם את הפגיעות שלנו - אבל בצורה של "שפת האני"- ולא "שפת האתה" -

"לי לא נעים שמבקרים אותי.

במקום: למה אתה תמיד מעצבן?!?!"

או:

"כשאני שומעת אותך אומר לי לקלף בכיור אני שומעת ביקורת.

ואז לשמוע אותו - אולי יאיר הכל באור אחר לגמרי.

ואז לענות: לי זה נחווה כביקורת וגרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה או שווה בעיניך.

אם פעם הבאה תוסיף "מאמי" או נשיקה קטנה, או סימן שאלה בסוף - את מעדיפה בפח ישר? כי יותר נוח ככה... -

זה יהיה לי הרבה הרבה יותר טוב!

אז ממשיכים לתקשר בטוב.

עם שיח פתוח וכנה.

כמובן לא בשעת העלבון עצמו - כי שוםפ דבר טוב לא יכול לצאת מהזמן העלבון והכעס -

אבל אחרי שנרגעים,

להוסיף את ההבנה שלך את עצמך ושלו את עצמו,

להוסיף את האמפתיה שלך לעצמך ושלו לעצמו -

ואח"כ לשכפל אותה גם לשני/ה ולשמוע אותם.

לדבר בשפה של צרכים, בשפה שמתרכזת בנו ולא באחר ומה לא טוב בו,

לתת פתרונות חלופיםם במקום שיותר טובים (כמו הסימן שאלה בסוף, הנשיקה הקטנה, המאמי וכו'),

ופשוט לשמוע אחד את השני - *ולהקשיב*.

ועכשיו רוצה לכתוב לך עוד על תקשורת שהרבה יותר אפקטיבית ב"ה גם לחיי הנישואים שיהיו לך בקרוב (אמן!) אבל זה נכון בעצם לכל דינמיקה ולכל מערכת יחסים שהיא:

לפעמים "בעידנא דריתחא" מה שנקרא,

אחד מבני הזוג, או אפילו שניהם,

יכול לא להגיב כ"כ טוב אפילו לאמירה האמיתית והמדויקת הזו שהשני אומר ממה הוא נפגע.

לכן צריך לדעתי לקרוא את המציאות עצמה בזמן אמת,

ולקרוא את בן/בת הזוג בזמן אמת ולא רק את עצמנו

כי לעיתים, אפילו שהכוונות ואפילו המעשים שלנו טהורים וטובים - לצד השני אין את הפניות באמת להקשיב מכל הלב,

לא מכוונה רעה חלילה,

אלא כי הוא עמוס/טרוד/לחוץ/רעב/עייף/אחר עכשיו,

וגם אם נגיד לו "נפ-געתי ממך שאמרת ___" הוא יכול להרגיש כעוס ולהתקיף חזרה במקום לקחת לתשומת ליבו,

מה שאין כן אם כל אחד לוקח לעצמו קצת זמן עם עצמו להירגע,

זה יכול להיות כמה דקות,

זה יכול להיות כמה שעות

וזה יכול להיות אפילו יום שלם -

העיקר שחושבים על הנעשה, לוקחים קצת אוויר לנשימה ואז מוצאים זמן שנוח ומתאים ל*שני* בני הזוג, כדי שהדברים לא רק יצאו מהלב, אלא גם יתיישבו על הלב.

אחרי שנרגעים ומבינים את עצמנו,

מבינים מה בעצם הפריע לנו,

מה היה חסר לנו,

מה בדיוק מה אני צריכה ממנו,

מה הוא צריך לעשות כדי שארגיש יותר רגועה (אולי הוא בעצם לא כ"כ יודע?),

קובעים זמן לתווך את זה לבן/בת הזוג – לדבר על הדברים.

לפתוח ולומר שאני מאוד רוצה לדבר 

שזה חשוב מאוד

לברר האם יש עכשיו זמן לשיחה רצינית וארוכה, בלי הסחות,

בלי ילדים צועקים ברקע

בלי עבודה שחייבים עכשיו לרוץ אליה,

בלי סדרה או מונדיאל שיש עכשיו בדיוק ונרצה לסיים מהר,

פשוט לברר האם אפשר לדבר עכשיו? אבל שיחה עמוקה וארוכה.

אם כן - מה טוב.

פותחים הכל.

את אומרת מה שעל ליבך, הכל והוא שומע.

אחר כך הוא אומר את כל מה שעל ליבו ואת נקודת המבט שלו, הכל, ואת שומעת.

לא מפסיקים לברר עד שהעניין מוצה עד תום!

בלי פירור שנשאר לא פתור!

ןלא רק זה,

אלא גם עושים הסקות מסקנות וסיכום בסוף!

אפשר ביחד ואפשר אפילו לכתוב את זה במקום אישי ולזכור.

כמו ״רשימת דגשים בזוגיות שלנו:

1. שאני נפגעת אני צריכה שקט

2. שבעלי אומר לי איקס הוא מתכוון וואי

3. אם אני עושה א׳ בעלי מרגיש לא כל כך כיף

4. המוח שלי שונה מהמוח של אישי, אני מפרשת ככה את זה והוא ככה, פשוט כי אנחנו שונים ובלי שום כוונה רעה

5. בפעם הבאה שזה קורה - יהיה טוב אם נעשה/לא נעשה/ נשים לב/ ניזהר יותר מ...

 כדאי לקבוע זמן קבוע מראש ותחום לשיחה.

(כמובן שבין לבין אפשר לדבר והכל בסדר, פשוט שיש משהו קבוע המוח יכול "להתכוונן" לזה יותר בקלות...)

נסי ללמוד לומר דברים בלי לפגוע,

נסי להתחיל את השיחה בדברים טובים עליו, בשבחים,

ואת הביקורת לומר בצורת בקשה ולא בצורת פקודה,

ולומר אותה בשפה נעימה, בשפה שאת מתארת מה *את* צריכה, מה *לך* קשה ולא כמה *הוא* לא בסדר - תמקדי את הכל בך בלבד ולא לומר עליו דברים שליליים בכלל! רק לדבר על הצרכים *שלך*

להוסיף אח"כ "הייתי שמחה אם ________"

אחרי כל זה,

לזכור תמיד שאת אוהבת את בעלך

ןבעלך אוהב אותך

ורוב הסיכויים שלא הייתה לו כוונה לפגוע, אלא אמר מה שאמר או עשה מה שעשה מהרגל/ רוח שטות/ שיעמום/ לחץ/ עייפות / חוסר תשומת לב/ שוני בפירוש המשמעות במוח שלו וכן הלאה.

אחרי ההבנה המאוד חשובה הזו אפשר להתקדם.

אז הוא כעס כי הוא הרגיש ח** עם עצמו.

אז הוא כעס כי הןא תפס את התגובה הנפגעת והמתרחקת שלי כביקורת שלילית כלפיו שכאילו אומרת לו: אתה לא בסדר! תתבייש לך!

הוא כעס כי אולי הןא מאוכזב וכועס בכלל על עצמו שפגע בי בכוונה או לא ומתוסכל מזה וזה יוצא בצורת כעס אן צעקה

הוא כעס כי הרגיש שדוחקים אותו לפינה וכו׳

ואני כעסתי כי המילה הזו מתפרשת במוח שלי כפוגענית

אז אני נפגעתי כי הרגשתי שאני לא חשובה לו

שאני לא מקום ראשו אצלו

שאני לא מושלמת בעיניו

שהוא לא מכבד אותי כמו שאני מצפה ורוצה 

וכן הלאה.

אחרי ההבנה הזו

אפשר לומר אותה אחד לשנייה, שכל אחד יעשה ״ביקור הדדי״ בלב של השני,

ברגשוצ של השני,

בדפוסי החשיבה והמוח של השני,

שכל אחד יכנס רגע לראש של השני ממש כמו משחק תפקידים,

ואחרי ההבנה השלמה הזו א תביני בדיוק מה גרם לו ולמה

והוא יבין בדיוק מה קרה לך ולמה

ותוכלו להמשיך בחיים ביתר כיף ואהבה עם ההבנות והתובנות החשובות הללו.

(אם אין זמן לשיחה ארוכה אומרים: ״חשוב לי לדבר.

עכשיו לא מסתדר, מתי כן אפשר?״

ולקבוע זמן מדויק, עדיף כמה שיותר מוקדם,

לפנות את הכל ושזה יהיה ראשון בסדרי העדיפויות

אבל לא לוותר!

לקבוע!

לדבר!

עד הסוף!

זה חובה!

אפשר גם לעשות ״אימאגו״ 

שבעצם אומרים את כל הנ״ל בקירבה, מבט בעיניים, שומעים כל אחד בתורו עד הסוף,

משקפים מה ששמענו ושואלים האם הבנו נכון? (רק חוזרים על הנאמר מבן הזוג בלי לתת פרשנות והערות משלנו),

אחר כך מביעים הבנה והזדהות , ״אני מבין שכאב לך שאמרתי לך ככה וככה,

זה באמת יכול לפגוע״ וכדומה.

ממשברים צומחים.

משבר הוא כמו שבר, משהו שבור אפשר לתקן

משבר הוא כמו ״שובר״ - שובר הןא הזדמנות שלנו להסתכל לחיים שלנו יוצר פנימה.

לפעמים במהלך שיגרת החיים השוחקת דברים שחשובים לנו ומהותיים לנו נדחקים לפינה.

ברגע שקורה מקרה כזה, משברון או משבר כזה,

זו הזדמנות נפלאה בשבילנו להבין - מה בעצם חשוב לי?

מה קריטי לי?

מהם הקווים האדומים שלי?

ממה אני נפגעת?

אם זה לא היה קורה ומתפוצץ לא היינו מבינים זאת לעומק.

אז כן, שובר לשיפור החיים 

אחרי המשבר מתחזקים

מתקרבים

עולים עוד שלב ועוד דרגה בקשר

הקשר נהיה יוצר אוהב, מבין, מכיל, עמוק.

ןמשבר כמו ״המשביר״ שהיה יוסף במצרים - הוא מכלכל ומזין אותנו בתובנות חשובות וקריטיות לחיים, הוא המשביר האישי שלנו.

 אם תבינו לעומק מה קורה לכל אחד מכם בזמן "המריבה",

תבינו שמכיוון ששניכם בני אדם שונים,

והמוח שלכם מפרש בצורות אחרות לפי דפוסי ילדות ודפוסים אחרים שמשפיעים עליו,

כל אחד מכם מפרש שונה את אותה סיטואציה.

אז מצד אחד בעלך צריך להבין שאין צורך לכעוס, כי את הבנת מה שהבנת מדבריו כי כך המוח שלך פירש את הדברים,

כך שלל החוויות, הרגשות והמחשבות שלך אישית גרמו לך להרגיש - כי את זו את 

ואי אפשר לעשות ניתוח לשינוי מוח עדיין...

ואת צריכה להבין ולא לכעוס עליו שהמוח שלו פירש את הסיטואציה כפוגענית כלפיו, כיוון ששפטו אותו לחומרה *לפי דעתו והרגשתו*

המוח שלו, על שלל דפוסיו וכל המטענים שהוא חי וסוחב איתו מינקות פירש שאם אשתו אומרת לו ״נעלבתי ממך שאמרת לי כך וכך״ - אז זה אומר כנראה שאישתו חושבת שהוא אפס, לא יוצלח, לא משהו

וזה אומר שהוא חושב על עצמו גם דברים רעים - ובגלל שאי אפשר לחיות בנוחות עם כל התחושות האלו - המוח שלו רוצה ישר להדוף אותם ממנו, שלא יהיו שם

אז זה מתבטא בצורת כעס.

אז זה מתבטא בצורה שהוא אומר לך ש*את* לא בסדר שככה הבנת ולא דנת אוצו לכף זכות 

זה קצת מוריד ממנו את כל המטען הכבד הזה של התחושות הללו,

בין אם במודע ובין אם בתת מודע.

לכן העבודה של שניכם היא להבין אחד את השניה לעומק.

וההבנה הזו יסודה בכך ששניכם בני אדם שונים 

עם מוח אחר 

עם דפוסי ילדות שונים

עם מטענים גנטיים וסביבתיים שונים

עם שלל חוויות ואירועים שעיצבו את מי שאתם

ומעצם כך התגובה והפירוש שלכם לאותה סיטואציה בדיוק שונים בתכלית.

אחרי שתבינו את ההבנה הראשונית הזו יחד 

אפשר שבעלך ירגיש רגע בנעלייך, ינסה לחשוב מדוע את, כי את את, כן נפגעת מהמילים הללו, להבין ןלהזדהות.

ואת תיכנסי רגע לנעליים של בעלך ותנסי לחשוב מדוע הוא, כי הוא הוא פירש את הפגיעות שלך שמתקפה נגדו או כחוסר הערכה שלך אותו, או כהקטנה שלך אותו בעינייך וכן הלאה.

אם בעלך אומר שלא נעים לא להיות בסביבה כשאת משדרת לו לחץ  וכד' – כנראה שהוא *באמת* מרגיש כך.

אולי זה יושב לו על מקום מאוד רגיש,

אולי *את* חווה זו כביקורת *כלפייך* - שמה? לא מספיק שאני מג'נגלת כאן את כל הבית לבד, יש עוד ציפיות ממני שאהיה רק נופת צופים כל הזמן? יש עוד ביקורת *עליי?!* על הלחץ *שאני* משרה?

ושימי לב – שכאן – את יכולה להבין מהסאבטקסט שלו גם *ביקורת כלפייך* - וגם זה יושב *לך* על נקודה רגישה *אצלך* שחושבים שאת לא מספיק.

לא מספיק רגועה

אמא לא מספיק ___

וכן הלאה.

ואת, שכל כולך נתינה, לב ענקי, מסירות, השקעה,

כל כך רגישה וטובת לב – לך זה ממש ממש כואב לשמוע את זה.

אז יכול להיות שאת עושה משהו מאוד דומה למה שהוא עושה – משתבללת בכאב ובפגיעה הזו עם עצמך,

חווה את זה כביקורת עלייך בעוד הוא רק אמר מה קשה *לו*.

נראה ששניכם נוהגים באופן זהה רק לא שמים לב.

לשניכם לא נעים לקבל ביקורת.

לשניכם יש צורך להרגיש אהובים, שווים, בעלי ערך, טובים.

לשניכם קשה כאשר אתם חווים מבן הזוג שהוא לא חושב עליכם את ההכי טוב שאפשר,או שיש לו טיפת ביקורת עליכם.

תמשיכי עם הקו הזה להבין את עצמך ואת בעלך עוד ועוד לעומק. לראות בדיוק מה עומד שם,

להבין גם את עצמך,

להבין גם את בעלך, שהוא באמת מרגיש איך שהוא מרגיש.

אחרי ההבנה היותר עמוקה הזו תגיעו להסכם

בהסכם מסכימים שמותר להביע רגשות.

שלא צריך להתגונן ולהדוף רגשות של השני.

שהרגשןת לגיטימיים.

שאם פעם הבאה את אומרת : ״פגע בי ש_____״

הןא מקשיב ולא כועס

הוא לא חייב להתנצל ישר ואפילו לא להגיב

(זה יכול להיות בהמשך, אחרי שהוא יתקדם צעד צעד בתהליך הזה)

אבל הוא כן צריך להקשיב ולהכיל את הרגש הזה שלך ולא לבטל אותו.

ופעם הבאה שזה יקרה,

את צריכה להכיל את הרגש הזה של בעלך שמרגיש מותקף או לא בסדר ולומר לו אולי בסוף ״אתה טוב ואני אוהבת אותך. אני רק אומרת עכשיו מה פגע בי נקודתית, וזה ממש לא אומר שאתה רע או שאני חושבת עליך דברים רעים, ממש ממש לא, רק רוצה לבטא שבגלל שאני אני ובגלל שככה גדלתי המילה הזו מתפרשת אצלי כפוגענית.

אני בטוחה שלא התכוונת כי אני יודעת שאתה טוב 

אבל בבקשה אם תוכל להשתדל לא לומר אותה יוצר כי לי היא מזכירה דברים לא כל-כך נעימים״.

ההסכם הזה ביניכם,

שתחילתו בהבנת השוני ביניכם ובמוחכם,

דרך הבנה עמוקה אחד של השני

וכלה בהסכם שמותר לפרוק ולהרגיש ולא מבטלים רגשות ומנסים לבוא אחד לקראת השני ולתקן אצלנו מה שלוחץ על כפתורים פחות נעימים אצל בן זוגנו,

צריך להיעשות בזמן רגוע וטוב שלכם,

שאתם בקירבה ולא בריחוק,

בלי הסחות דעת אפשריות,

עדיף על בטן מלאה ושמחה ובמצב רוח טוב.

בנןסף לאמור,

אפשר לעשות יחד ולחוד תרגיל ולהיזכר רגע בילדות שלכם.

האם נאמרו כלפייך מילים דומות שהיית ילדה?

ע״י אבא או אמא או מישהו אחר?

איך זה גרם לך להרגיש?

האם אבא אמר לאמא אל המילים הללו או דומות להן? או הפוך?

איך היא הרגישה בתחושה שלך בתור ילדה ששמעה את זה?

ובעלך יכול לחשוב-

האם חייתי בבית ביקורתי?

האם אבא או אמא שלי העבירו עליי ביקורת?

איך הרגשתי?

איך אבא התייחס לאמא? איך אמא התייחסה לאבא?

מה זה גרם לי להרגיש?

האם בילדותי אבא או אמא עשו או אמרו משהו שצר אצלי את התחושה שאם מישהו נפגע ממני אז אני דפוק ולא יוצלח אז אנסה בכוח להדוף את הרגשות הללו כי הם בלתי נסבלים?

בטוחה שתצאו עם הרבה תובנות על עצמכם ועל החיים בכלל.

קבלו את עצמכם

את הרגשות שלכם.

זה לא קל בכלל ואפילו מעצבן מאוד להרגיש שגם פוגעים בך וגם לא נותנים שופ לגיטימציה לרגש הזה

וגם עוד כועסים ומאשימים!

זה כמו להוסיף חטא על פשע בריבוע!

וזה גם לא קל להרגיש שמישהו בוחן אותך בזכוכית מגדלת ועל כל נפילונת הכי קטנה שלך ישר נפגע,

כי זה גורם לך להרגיש בן אדם ירוד ושפל, ולהרגיש קטן בעיני עצמך ובעיני אשתך.

והיית רוצה שיותר יחליקו לך על טעויות,

יותר יתייחסו בסלחנות,

יותר יגידו ״הוא בטח אמר את זה כי נפלט לו בלי להצכוון

 או כי הוא ממש עייף

עןבד ממש קשה

טרוד

עמוס

לחוץ

דואג, רעב

אז יאללה נחליק לו הוא בעצם טוב מאוד במהותו.

כותבת עכשיו כמה טיפים לתקשורת בונה ומקרבת: 

1. מילוי צרכים – ולעבור משפה של תלונות לשפה של אמירת הצרכים האישיים שלנו -

כל אדם צריך שהצרכים הבסיסיים שלו ימולאו (אוכל, מים, שינה), ואח"כ הוא יכול להתפנות ולחשוב גם על הצרכים הנפשיים והרגשיים שלו.

בכל אחד מבני הזוג קיימים הרבה צרכים, כאשר העיקריים ביניהם אלו הם הצרכים שנחקקו בנו כבר מילדות ובגלל כל מה שעברנו מאז שנולדנו, ובעיקר בתקופת הילדות.

כדי לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו אנחנו צריכים להשתמש ב"טכניקת האוזן השלישית" – להבין מתוך התלונות שנאמרות מהו הצורך הלא ממומש שמתחבא בתוך התלונה?

(כי רוב האנשים לא יכולים או לא יודעים לומר מה הם באמת צריכים, לכן לרוב זה יוצא להם בצורה של תלונה, לכן כדאי ללמוד איך לומר זאת בצורה של בקשה, של צורך, ואיך לשמוע את הצרכים של השני מתוך התלונות שלו).

לכן לדבר בשפת הצרכים: "אני צריכה ש_____, אני צריך ש_______"

ולא בתלונות כמו: "אתה אף פעם לא _____, את תמיד ______, נמאס לי שאתה ______, את מעצבנת אותי כשאת _____"

לדוגמא,

* גבר שמתלונן תדיר לאשתו ש: "את אף פעם לא מתייחסת אליי כשאני חוזר הביתה!"

בעצם אומר:

"אני צריך יחס.

יש לי צורך בנראות. שיראו אותי ויתייחסו אליי."

* אישה שמתלוננת לאיש שלה ש: "אוף איתך! אתה כל הזמן צורח וצועק וכואב לי הראש ממך כבר!"

בעצם אומרת:

"אני צריכה רוגע ושלווה.

יש לי צורך ביציבות וביטחון.

דרך דיבור בטון רגוע הצורך שלי ביציבות ממומש."

* גבר שמתלונן לאשתו: "תפסיקי כבר לחשוב רק על עצמך כל הזמן, תפסיקי לשקר שרק את עושה פה הכל!!!"

בעצם אומר:

"יש לי צורך שיראו את הדברים הטובים שאני עושה.

יש לי צורך בהערכה."

* אישה שמתלוננת לבעלה ש: "תפסיק לרצות לשנות אותי כל הזמן!!!"

בעצם אומרת:

"יש לי צורך שיקבלו אותי כפי שאני.

יש לי צורך בקבלה ובאהבה ללא תנאי."

 2.  שפת ה"אנחנו"

עוד סוג של תקשורת בונה ומקדמת – הוא שפת ה"אנחנו" –האיש והאישה הם חלק שלם של הבית והמשפחה הכוללת שלהם, לכן כל בעיה שיש למישהו – היא בעיה משותפת "שלנו", בצורך שלנו לבנות בית אוהב ושמח, משפחה שלנו, אהבה שלנו.

לכן לומר: "איך אנחנו יכולים לעשות שזה יסתדר?

איך נוכל לפתור את הבעיה יחד? וכו'

3. שפת ה"אני" ולא "האתה"-

גם שפת ה"אני" היא שפה מקדמת ולא מרחיקה,

שכל אחד פונה לבן הזוג בצורה ישירה בתור "אני" ("לי קשה ש....", "אני אוהב ש.....", "מפריע לי ש....")

ולא בשפת ה"אתה" – שבה רק מטיחים ומאשימים את בן  הזוג, ולא מתקדמים לשום מקום, רק נוצר כעס וריחוק, רק השתבללות במגננות ובפגיעות ובעלבון של כל אחד (לדוג': "אתה תמיד....", "את אף פעם לא...." וכו').

4. תקשורת בונה ומקרבת לפי שיטת אימאגו –

א. שיקוף- לחזור במדויק על הדברים שאמר בן הזוג ("אמרת ש....")

ב. מתן תוקף- לתת תוקף ומשקל לדברים שנאמרו (לדוג': "אני מבין/ה ש___", "זה באמת קשה שקורה....")

ג. הזדהות עמוקה- להזדהות עם תוכן הדברים של בן הזוג (לא חייבים להסכים עם הדברים, אבל כן להראות נכונות להבין ולהזדהות אם אני הייתי במצב כמו שלך... אני יכול להבין אותך... וכו')

חשוב בתקשורת הזו ליצור קשר עין, מבט חם בעיניים, החזקת ידיים וקירבה.

בצורת תקשורת זו יש "ביקור הדדי" – כל אחד "מבקר" בתוך ליבו של בן/בת זוגו, ויכול להבין אותו יותר לעומק.

5. החלפת תפקידים:

כל אחד מבני הזוג יהיה השני/ה, יכנס לראשו, למחשבתו, להלך רוחו.

כל בן זוג "מוחלף" בתורו נשאל:

"מה קשה לך בעצם הכי הרבה?"

"מה הכי היית רוצה?"

בצורה הזו מבינים יותר אחד את השני.

6. תקשורת מקדמת-

לעבור מתקשורת פוגענית וכועסת לתקשורת מקדמת – שלא מבטלים את בן/בת הזוג – אלא אומרים לו "אני מבין/ה שכך אתה רואה את הדברים. האם תהיה מוכן לשמוע איך אני רואה את הדברים?" ובצורה זו הלב נפתח לשמוע ולא נסגר ומשתבלל לתוך עצמו  ועובר להתקפה...

במקום לומר: אתה שקרן! את שקרנית!

לומר: אני מבין/ה שכך את/ה רואה את הדברים.

האם תסכים לשמוע איך אני רואה אותם?

7. תקשורת של הקשבה פעילה:

לתת לשני לסיים את דבריו ו*להקשיב* להם עד הסוף.

לא רק לשמוע, אלא ממש להקשיב.

לא לחפש תוך כדי שבן הזוג מדבר מה ואיך לענות לו - אלא רק להיות בהקשבה מלאה.

לראות איך נראים הפנים שלו, מה ההבעות, איך הגוף, איך הטון, מה התוכן - להיות כל כולנו בהקשבה פעילה, וכמובן לתת לו לסיים את דבריו ורק אז לענות,

כאשר המענה יהיה *בלי לבטל* את מה שאמר

אלא *להוסיף את העמדה שלי*.

לשאול גם איך אתה מרגיש? להוסיף גם את הרגש.

לשמוע את המלל והתוכן,

אבל גם את הרגש.

להבין את הבן/בת הזוג עד הסוף

למה הם מרגישים כך

איך הם בכלל מרגישים

מה *הם חווים*

ליצור קשר עין ולא לדבר תוך כדי הסחות שונות וחוסר פניות,

להביט בעיניים אחד של השנייה,

להרגיש את הלב והנשמה של השני/ה כאשר מדבר, להתחבר לפנימיות שלו, לטוב שבו, לרצון שבו,

אם האישה אומרת "כואב לי שאנחנו רחוקים"

הבעל יענה לדוגמא: "כואב לך שאנחנו רחוקים? אני יכול להבין אותך. זה באמת כואב כשאנו לא קרובים כמו פעם."

לתת אישרור לרגשות1

לתת אישור לכאב!

ליצור שיקוף - שמעתי אותך! 

ליצור הזדהות והבנה - אני מבין אותך! ויכול להזדהות איתך (מאוד דומה לאימאגו).

בצורה הזו בן/בת הזוג מרגישים שבאמת אכפת לשני מהם,

שבאמת שמעו אותם והקשיבו להם

שהם באמת נספרים ולא בלתי נראים,

שבאמת מבינים אותם

ורוצים לנסות למצוא יחד פתרונות.

וכל אחד מנסה לבוא אחד לקראת השני, בעיקר ע"י שאלות ששואל את עצמו כמו:

"איך אני יכול לבוא כאן לקראת אשתי?

איך אני יכולה לבוא לקראת בעלי?

מה הכי ישמח את אשתי?

מה הכי ישמח את בעלי?"

וכן הלאה.

8. שפות אהבה שונות:

כולנו אנשים שונים.

מדברים "שפות" שונות

(מכירה את שפות האהבה?

זה בכללי, אומר שכל בן אדם "מתוכנת" להרגיש אהוב ולהראות אהבה בדרך אחרת-

חלק בשפת המגע - ע"י מגע פיזי, חיבוקים, נשיקות, יחסי מין

חלק בשפת המילים - ע"י מילים טובות ומחמאות

חלק בשפת המתנות - ע"י קניית מתנות

חלק בשפת היחס ותשומת לב - ע"י זמן משותף ביחד, פריקה ושיתוף

וחלק ע"י עשיית דברים טכניים לבית - כמו כלים, קניות וכל תקתוקי הבית למיניהם

חלק בשפת הסליחה - לדעת לסלוח ולדעת לבקש סליחה

חלק בשפת הקבלה - לקבל את השני בדיוק כמו שהוא, למרות כל מגרעותיו

ויש עוד שפות.

איזה שפות את חושבת שאת מדברת?

איך *את* מרגישה אהובה?

איזה דברים בעלך יכול לעשות שיגרמו לך להרגיש שהוא אוהב אותך ואת חשובה לו?

איזה שפות את חושבת שבעלך מדבר?

איזה שפות הוא חושב שהוא מדבר?

איך *הוא* מרגיש אהוב?

איזה דברים את יכולה לעשות שיגרמו לו להרגיש אהוב?

נסו בזמן נעים להעלות את זה ביניכם. זה מאוד מקרב.

בהצלחה רבה!

הכי חשוב זה להקשיב, ולהקשיב עד הסוף.

להבין, ולהבין עד הסוף.

ומכאן הדרך לקירבה ומציאת פתרונות אפשרית והרבה יותר קלה ומוצלחת!

בעלך בהחלט זכה בך!!!

קראתי בתשומת לב כל מה שכתבת, אשמור לי את תגובתך לימים שאהיה נשואה

ובטח פה ושם נצא מהכלים מן הסתם ...

אכן , את צודקת בדברייך הבעיה שאני כבר כן מגיבה זה מהבטן.. בטוח שאפשר לעשות

זאת בצורה יותר בוגרת כמו שכתבת...

אני פשוט לא רגילה לנתח כל כך הרבה את הצד הגברי.

אעשה בזה שימוש כבר מעכשיו, תודה רבה לך את אלופה!!!

אבל כן זה מוזר לי מה לעשות

אני אמצע ה 30 אבל גדלתי בדור אחר שגברים לא מדברים על רגשות, אז

אני לא מבינה מאיפה זה בא לי.

מעניין. 

תגידו, מה היה קורה אם הייתי פותח פה שרשור ומציין איזשהיא תכונה נשית, וכותב שאני רוצה ומצפה שבת הזוג שלי תצטיין בתכונה הזו ולא תזייף בכלל, ואם היא מזייפת ולא ממש ממלאת את ייעודה כאשה אז אני יהיה מאוד מאוכזב ממנה כי אני מצפה שהיא תהיה אשה מושלמת. 

נכון שהייתן מתנפלות עלי ? נכון שהייתי מקבל פה הפניות לייעוץ והסברים בלי סוף על כמה שגבר צריך להשקיע באשתו ואשה היא לא מכונה אוטומטית שרק מחייכת/תומכת/מכילה/חמודה/משקיעה/מטופטפת על עקבים כל היום ?!

אבל לצפות שגבר יהיה חזק ולא רגיש זה בסדר גמור. אולי קצת לא ריאלי, אבל סך הכל לגיטימי. אתן רוצות גבר, וגבר צריך להיות חזק, לא שיפגע מכל הערה, הוא גם בטח צריך להיות מסוגל לספוג את כל המשברים והקשיים הרגשיים שאשתו מעמיסה עליו. הרי היא צריכה להישען עליו, לא ?! 

את יודעת מה הסוף עם כל הגברים החזקים האלו ? תחפשי פה בפורום. שרשורים מלאים בתמיהות וסימני שאלה על הגבר החזק שלא נוקף אצבע ולא שם לב בכלל שאשתו קורסת מרוב עבודה בבית ועוד בהריון/אחרי לידה. מרוב שהגבר כזה גבור וחזק הוא פשוט גולצ' על הספה כל הערב. כמה מבאס. הדבר היחיד שחזק בעסק הזה, זה המנגנון החורק של הריקליינר, פלא שהוא שורד. 

ההגיון הוא פשוט מאוד. אם הגבר באמת מספיק חזק ולא אכפת לו מכל מילה שאומרים לו, אז כנראה שגם לא אכפת לו משום דבר אחר. ולא קוראים לזה גבר חזק, אלא גבר אטום. ואגב, יש נשים שנשואות לגברים כאלו והן מאוד שמחות ומאושרות כי כנראה זה מה שמתאים לנפש שלהם. אבל כדאי לדעת שלכל תענוג יש מחיר. 

ראיתי דברים שעברו שוב ושוב את הגבול וזה מזה נבע ההערה שלי

חושבת שאם יש דברים שבאים על חשבון הזמן הפנוי שלי , זה לא במקום בכלל

ומכאן נבעה ההערה..

ולא אני לא נשואה

קודם כל תודה על החשיפה והתשובות הכנות..

האמת כן מה לעשות גדלתי בדור אחר שגבר בא הבייתה מביא פרנסה אוכל עובד וכאלה...

בטח לא היה שום שיחות נפש ולא ראיתי שום גבר שרגשותיו נפגעו..

במידה וכן תגובת הגברים בילדותי היו מאוד מתלהמות, ולא בקטע שנפגעים.

אני מבינה שלגברים יש רגשות ונראה לי שלא ממש ניסחתי את עצמי ברור.

לדעתי לא צריך לקחת כל דבר קשה

וגם אם נפגעים אין צורך לעשות ברוגז שבוע, להעלב בצורה דרמתית להתכנס בתוך עצמך..

תמיד חשבתי שזה שמור לנפש של הנשים, כי מה לעשות אני לפחות קצת יותר מסובכת עם עצמי

ויכולה להכנס לסרטים מהר מאוד, דווקא בגלל זה צריכה שהצד השני כן יהיה חזק כי אם לא על מי בעצם יש לי להשען?

לא יכולה להחזיק את שנינו

 חייבת קצת את התמיכה הגברית.

אישה לא יכולה לנהל בית ילדים עבודה וגם להיות בלשית ולנסות לחשוב למה ומה אמרתי בדיוק שהוא משתבלל עם עצמו

אני אישית זה מוריד לי מהגבר, המון, במיוחד שאני די חזקה ברוך ה'.

אין לי בעיה עם גבר שנפגע בכללי, זה אפילו מושך בצורה מסוימת, כן מראה דווקא על חשיבות שלי בעיניו, 

אבל דווקא התגובות האלה מסביב, הבריחה הברוגזים זה מה שכל כך קשה, ולצערי נתקלתי בהרבה גברים כאלה..

רוצה פשוט גבר שיבוא ויגיד לי : "וואלה אמרת כך וכך וזה פגע בי ". זה הרבה יותר קל, אך

מבינה שכל אחד הוא סיפור בפני עצמו, וכל גבר וההתמודדות שלו, אז מניחה שגם אני אוריד קצת מהחומות שלי

ואלמד להגיד ביקורת בצורה יותר טובה.

ושוב תודה לכל אחד ואחת מכם, מכל תגובה לקחתי משהו

אבל הם כן נפגעו..
פשוט להגיד "נעלבתי/נפגעתי" בעולם של אותם גברים - זו הבעת חולשה.
כעס זו הדרך להביע עלבון כביכול מתוך כוח, ולא מתוך חולשה. (בהגדרות תת המודע של אותם גברים)
אבל הם בהחלט נפגעו. 
פשוט לא ידעו להביע את זה..
השאלה אם רצית לעצמך כזה גבר?
שמתפוצץ ומתפרץ..?

את מבקשת בסוף הדברים שלך דווקא בקשה מאוד יפה..
את מבקשת גבר שיחזיק מרחב בריא.. עם בטחון בקשר.
יהיה נאמן לעצמו ויאמר במפורש מה שמציק לו.
גם גברים אגב מבקשים את זה בעומק ליבם מנשים.. המון!!
"שרק יפסיקו לעשות סצנות, ויסבירו למען ה' מה קרה עכשיו.."
כנות ובטחון זה בהחלט תכונה מושכת יותר אצל כולם. נשים וגברים.

אין לי כוח למשחקים של " אכלו לי שתו לי"

תפגעו אבל לפחות בצורה בוגרת

הערה על משהו שממש הפריע לי בצורה אישית

אז מה כאילו לו מותר להתבטא בצורה מסוימת ולא ממש תקנית ומקצועית

ואויה רק אני מגיבה קצת ועומדת על דעתי אז נעלבים שלא בצדק...

גם לי מותר להביע את דעתי , מה נסגר איתם?

אבל אני כן אלמד להעביר בצורה פחות מאיימת. מה לעשות

הם לא רוצים להראות שנפגעים ואז הולכים לפינה עם עצמם במשך שבוע, ברוגזים..אז במקום להגיד

חד וחלק נפגעתי, הם הופכים את זה לסרט שלם ובאמתלה ש "מה פתאום לא קרה כלום"

זה קצת מתיש

לא יודעת, עם הגיל אני מאבדת סבלנות

חשבתי התבגרנו ממזמן

בהתחלה זה "לא אני לא כועסת"

אבל אחרי דקה אנו עושות שיחת נפש שלמה

כנראה נושא חשוב ממה שידעתי

רגיש , 

יש מן הסתם לכל אחד בחיים יש התמודדיות שונות וגם לי אם אצטרך גם

להתחיל להתמודד עם גבר שנפגע אבל לא יודע להגיד לי ישירות ואז מתחבאים 

ועושים משחקים אין לי כוח לזה! פשוט אין

ובגלל שהם כאלה גבריים כביכול לא מספרים

אתה יודע מן הסתם היו ויכוחים עם נשים אבל זה עובר מהר מאוד

לא נתקלתי באחת ששמרה טינה, אחר כך צוחקות והכל טוב

נשים בנויות אחרת, וזה מה שמטעה אישה זה דבר עדין ומסובך, דווקא

בגלל שעד עכשיו חשבתי שגבר זה אדם פשוט בלי הרבה תסביכים, אני קצת מופתעת 

מכל המשחקים האלו

שהוא דיבר עם אישתו והיא סיפרה לו שהיא נפגעה ממשהו שהוא אמר לפני 5 שנים. 

נשים אומנם דומות אבל לא זהות.

אני מבינה למה נפגעתי. לפעמים אפילו אחרי כמה חודשים..
אפילו שחשבתי שידעתי אז..
ודווקא בעלי יודע מדויק לשים את האצבע..

אצל רוב הנשים בדרך כלל

או שזה הולך מהר מאוד למטרת שלום

או שיש ברוגז ממש

אבל אין את האמצע , נשים זה עם של דיבור

מדברות על הכל

לפחות את הרוב

כי מההיכרות שלי, מה שאת מתארת הרבה יותר נפוץ אצל נשים מאשר גברים.
 

זה נכון שגברים פחות ילכו לכיוון של שיח, אבל לרוב הרבה יותר קל להם לסלוח וכמובן שיש המון גברים שמאוד דומים לנשים בקטע הזה (כמו כל קטע שיש לרוב הנשים/ הגברים).

אם יש לך מה שנקרא 'אגו מאוזן' אז אתה גם תדע לומר "טעיתי".

לא הייתי מייחס אגו מאוזן בלעדית לנשים או לגברים.

האגו של נשים וגברים יהיה שונה ולכן ההתמודדות תהיה שונה.

אבל העבודה על המידות ולומר "טעיתי" (לא רק לאחרים, אלא גם לעצמך) יהיה תהייה שווה בסופו של דבר.

יהיה דברים מסויימים שלנשים יהיה הרבה יותר קשה להגיד טעיתי. ויהיה דברים מסויימים לגברים באופן טבעי יותר קשה יותר.

לא נראה לי שחשדנות באמינות של גברים באופן כללי היא דבר חיובי או נכון.

בכללי אדם קרוב לעצמו ולכן בדברים שיותר רגישים ופגיעים אצלו יהיה קשה לו לומר טעיתי.

יש דברים שה'אגו הגברי' יהיה לו קשה יותר לפצח.

אמנם גם לנשים יש אגו, רק הוא בדברים אחרים. יש למינים השונים רגישויות שונות. ובכל רגישות קשה לומר טעיתי.

עבודת המידות בשווה. מידת האמת ומודעות עצמית - בשווה.

החשש הוא שתסתכלי על גבר ויותר תחשדי אותו על אמינות. זה לא נכון ולא צודק.

להגיד שקבוצת אנשים יותר מאופיינת בלא להודות על הטעויות שלה זה במפורש חוסר אמינות בדברים של אותה קבוצה (לעניינו - זאת 'קבוצת הגברים') הרי - פחות הגיוני להאמין לאנשים שלא מודים על הטעויות שלהם.

אין לי בעיה עם רגשות. זה חשוב. 

אבל כשמתנהגים כמו תינוק בשם הרגש זה פשוט נכות רגשית.

בגלל זה לפני שבוחרים בן זוג צריך לבדוק טוב טוב שיש תקשורת טובה. אף אישה לא צריכה לגדל תינוק מגודל.

הבנת בדיוק את העניין, לצערי אני לא יודעת להתנסח ממש טוב, ובהודעה הראשית

שלי זה קיבל אולי משמעות אחרת..

נכון גבר רגיש זה טוב זה יתרון, מי לא רוצה אחד כזה??

אבל לקחת למקומות כל כך קשים ולא מתקשרים ברגע שנאמרה ביקורת קלה? זה הזוי..

אני אימא (חד הורית) ל-2 ילדים קטנים, (ואגב אפילו מהם שהם נפגעים וכואב להם באים ומלבנים עניניים)

ושאני חושבת שהגבר הבא יתנהג בצורה כזו, זה מוריד זה כאילו עוד ילד לטפל בו. זה העניין.

והכי גרוע שאותו אדם שהערתי לו מבחינה מקצועית, זה כאילו בסדר שהוא מתנהג אלי בצורה לא  הכי מקצועית

בעליל איך שבא לו, וברגע ששמתי לו מעצור, זה הופך לפגיעה אחת גדולה..

אחחח מה אומר? נקווה לטוב צדיקה

ההפך

אם היה תקשורת נכונה וקצת אחריות ובגרות אני מאמינה שבהרבה בתים שלום בית היה בצורה טובה יותר

עד עכשיו למרות שזו ביקורת אחת לשנה

כבר בהנחת היסוד שלך המצפה מגבר "להיות חזק" כשאת יוצאת עליו ניכר שתפיסת הזוגיות פה היא בעייתית משהו.
כמובן שביקורת היא לגיטימית. ואפילו נצרכת. אבל ברור לי מבין השורות שה"איך" שלך כנראה לוקה מאד בצורת ההגשה...
פשוט בא לך להעיר בעוקצנות בלי לחטוף בחזרה... ועוד את מצפה שגם הביקורת תתקבל ויתחולל שינוי.. 
אבל את מזמינה בדיוק את ההיפיך הגמור.
זה מכבה את הצד השני\פוגע\מרחיק.
זה לא קשור לחזק. זה קשור ליחסי אנוש הוגנים.
בהצלחה בעבודה הפנימית.
זה יקרב את הפתרון שלך הרבה יותר מהר מאשר לקטלג את כל הגברים בדור כ"רגישים מידי".

שאני מעירה משהו, שיכיל אותי. זו התפיסה שלי , לא חושבת שהיא תשתנה. ולא רואה בכך בעיה.

אין לי על מה להתנצל, זה חלק מהדרישה שלי לזוגיות בריאה.

. נראה לי שגבר עם ביטחון עצמי גבוה גם ידע להכיל ביקורת שלי

( כל עוד היא נאמרת בצורה מתונה) וגם אם ייפגע יידע לבוא וללבן עניניים.

ולא לעשות ברוגזים (מה שהוביל הרבה פעמים בזוגיות הקודמת שלי לסוג של אלימות רגשית)

המערכת החיסונית. זה לא משנה אם זה איש או אישה
המילים האלה קשות..
אם לצד זה נאמרים טון של מילים טובות וטפיחות על השכם -
מתקבל איזון..
(הבאנו פה באיזה שרשור אחר את הדברים של פר' גוטמן שחקר היטב את העניין -
שביקורת לא מזיקה זה אמירה אחת ביקורתית על 20 גילויי אהבה ומילים טובות)

גם גבר וגם אישה ייקמלו ליד בן זוג שרק מבקר מבוקר עד ערב..

אם הגבר שלך יחליק לך את הביקורת שלך ובמקביל ייתן לך ביקורת על נושאים שונים: על המראה שלך, ההשגים המקצועיים שלך, גידול הילדים שלך (נניח המשותפים שיהיו), על האוכל שאת (אולי) מבשלת?

את מצפה שהגבר לא ייתן לך ביקורת בכלל ורק יספוג את שלך?

לבוטנים

הגדרת את הדברים מצוין. אני כבר כמה ימים מסתובב בעקבות השרשור הזה וחושב לעצמי כמה כיף זה להיות גבר רגיש. עד היום לא חשבתי על זה מזווית כזו של להגדיר את עצמי בתכונה שהיא לא כזו גברית במהות שלה. כמה יופי יש במתנה הזו, גם להיות רגיש ומכיל וגם להיות חזק ומוביל (היי ! יצא לי חרוז !!!). ממש להיות עם ולהרגיש בלי. תענוג. 

ואין שום סתירה בין רגישות לבין חוזק. הרגישות שלי לא סותרת את העובדה שכל עוד דברים לא נכנסו לפינה של התנהגות לא הולמת כלפי וחוסר התחשבות ברגשות שלי, אני גבר חזק מאוד שיכול לתת גב ולהעניק הרבה מאוד לאנשים שרואים בי את המשענת שלהם. אני באופן אישי נשאר חזק גם אחרי שאני נפגע למרות שזה מאוד מציק לי ובוער בי מבפנים, עד שזה מגיע למצב שבו אני אומר לעצמי שדווקא החוזק הזה גורם לי להיפגע יותר ויותר ואז אני כבר לא מסוגל להמשיך. 

ואני ממש לא בא לחלוק על פותחת השרשור ועל הדברים שלה. לטעמי נהיה פה מיקס בין שתי בעיות שונות לגמרי. בעיה אחת זו התכונה הגברית של גברים שלא יודעים לדבר על הרגשות שלהם אלא מתחפרים בתוך המערה. ובעיה אחרת זו איך להעביר ביקורת, כי יש צורה ודרך איך להעביר ביקורת בין בני זוג בלי לפגוע ובלי לעורר דובים רגשיים גדולים מידי. 

לגבי הבעיה הראשונה. יש אכן תכונה כזו שנובעת כמובן מהאגו הגברי. אבל להאשים בה את כל חוליי הזוגיות זו בעיני האשמת שווא. אגב, יש תכונה מקבילה אצל נשים שאמנם מדברות בצורה פתוחה על הרגשות שלהן, אבל גם בחצי שעה שעוברת עד שהן עושות את זה הן מסוגלות להרים לבעל שלהם כזו סצנה שתגרום לו לשרשרת של חמישה התקפי לב וזה רק מהנסיונות לנחש על מה הסרט הפעם. חצי שעה של התקפי לב מתקזז לגמרי עם יומיים (או שבועיים) של פרצוף עצוב ומסכן. 

אז מה עדיף ? אין מה עדיף, כי זה גבר וזו אשה. אם התקשורת הזוגית מתפקדת כמו שצריך (בצורה שבה בני הזוג מודעים לכך שגם ברגעים שקשה להם הם צריכים למצוא לנתב את הקשיים למקום של תקשורת ולדבר על הקושי ולא לפרוק את התסכול באפיקים אחרים של כעס או בריחה), אז לתכונות המגדריות הללו יש מקום של כבוד והרמוניה בתוך המערכת הזוגית הנפלאה שהקב"ה יצר. 

ולגבי הבעיה השניה. אני לא יועץ זוגי, אבל בהחלט מכיר כמה כללי אצבע שאלו אוהבים להשתמש לגבי ביקורת בין בני זוג. הכלל הראשון הוא שהביקורת תמיד צריכה להתמקד בקושי שלי להתמודד עם מצב מסויים ולא בהאשמה של מי שהביא לכך שזה המצב. הכלל השני הוא להשתדל תמיד לחכות להזדמנות רגועה ולא לשלוף בזמנים של כעס. הכלל השלישי הוא תמיד לפתוח בהתייחסות חיובית לתכונה טובה אצל הבן זוג ורק אז לעבור למסר הפחות חיובי. ויש ליועצים עוד כל מיני כללים, אבל התפיסה בבסיס של כולם היא שאנחנו לא באים לפרק תסכול וכעס על הבן זוג שלנו אלא אנחנו מנסים לעורר תהליך של שינוי בינינו ומוכנים להתאמץ בשביל זה. 

המיקס היחיד בין שתי הבעיות הללו הוא שכאשר יש בעיה אחת -קרי: הביקורת לא נאמרת בצורה ראויה מבחינה זוגית, אז אולי גם מתעוררת בעיה אחרת והבן זוג מתחפר בתוך המערה שלו. לא הבנתי. אם את לא מוכנה להתאמץ ולומר ביקורת זוגית בצורה מכבדת וראויה אז למה שהוא יתאמץ ויתגבר על התכונה שנובעת מהאגו הגברי שלו ? רק הגברים צריכים להתאמץ למען הזוגיות ? איך תרגישי אם מישהו יפתח פה שרשור מקביל על תכונה נשית שגורמת לנשים רק להתלונן ולהעביר ביקורת כל הזמן ? 

אבל אני שונא לנתח סיטואציות פה בפורום. אף אחד לא יודע מי את/ה ואף אחד לא יודע איזו סיטואציה הוא מנתח ועל איזה שורשים של רגשות ומתחים היא יושבת. הגיוני ומתבקש שהתמונה תמיד תהיה יותר מורכבת מזו שמוצגת בכמה משפטים שמנסים לתאר את הסיטואציה שהיתה. אם אני עובר פה על השרשור זה נראה שההודעה הפותחת באה בעיקר בעקבות סצנה בעבודה שבה הפותחת חוותה התנהגות לא הוגנת כלפיה והיא מצפה (בצדק!!!) להזדהות ואמפטיה על כך. אז מוסכם לגמרי שגבר בסביבת עבודה תמיד צריך להיות רגיש יותר כלפי נשים קולגות ולזכור שההתמודדות שלהן יכולה להיות שונה לגמרי משלו. הוא לא יכול להתייחס אליהם כמו לחבר גבר בעבודה. 

טוב. תיכף מישהו יפתח פה דיון על גברים שנהנים להגדיר את תכונות האופי שלהם בחרוזים. ואז אני פורש בשיא. 

קודם כל ישר כוח על התגובה המושקעת, לא חשבתי שפוסט כזה תמים לכאורה יעורר המון

תגובות.

בוא נבהיר משהו אחד, פתחתי את הפוסט הזה נטו בגלל יחס מקצועי שלא היה

במקום, על חשבון זמני האישי עם הילדים, שסוף סוף הערתי אחרי די הרבה זמן,(חצי שנה)

נתקלתי פשוט בתגובה לא הולמת. אני מיידעת אותו בקשר לדברים הנעשים בעבודה ואין שום תגובה

מהצד השני, פרצופים ויחס כזה שנמשך במשך שבוע, וזה אדם במעמד די מכובד שמתעסק

עם הרבה "חרא" סליחה על המילה במסגרת עבודתו. אז כן אולי לא אמרתי ביקורת עם מחמאה לפני ואחרי

אבל לא ציפיתי מאידך לכאלו תגובות ילדותיות. פשוט כך. רק לאחר שבוע שלם הוא התוודה

ואמר שנפגע ואגב גם על דברים הזויים כמו שיש שעות לעבודה ושעות לבית הוא לא מבין ולא מסכים

לדעתו אני צריכה לעמוד לרשותו גם אחרי שעות העבודה..גם מבחינת צניעות לא מתאים, זה לא בעלי ולא צריכה

עכשיו להקשיב איך עבר לו היום...

אני חושבת שכל אישה צריכה לעמוד על שלה שצריך ולדעת את ערכה כדי לא להיות ביחסי מרות-ניצול בעבודה.

עכשיו בכללי כן זה מחולק ל 2

צורת הביקורת בהחלט צריכה להשתפר, לקחתי בחשבון.

וגבר רגיש זה דבר נהדר ומושך בהחלט, אבל לרגישות יתר אני קוראת לגבר שעם כל הכבוד

שהוא נפגע ומבינה לחלוטין, לוקח את זה למקומות קיצוניים של חוסר תקשורת במשך שבוע,

חוסר מענה, זלזול ובכאלה לצערי נתקלתי די הרבה. זה רגיש מידי לטעמי שבמקום לבנות משהו

ביחד זה רק נהרס..

אגב רב אחד חשוב גם אמר, וואלה עבר על האישה יום גרוע עם הבית והילדים הבעל בא הבייתה

התפוצצה עליו, קורה אחת ל... בדרך אישה רגועה, אז הבעל ההפך צריך להרגיע אותה ולהבין שזה

לא היא והכעס והעייפות מדברים מגרונה.. 

זה קורה לכולנו יש רגעי משבר, פעם הבעל ירים את האישה ופעם האישה תרים את הגבר..

צום קל ומועיל לכולם.

תוסיפי לזה את העובדה שהוחלט שהכותרת הזו ראויה לככב בקידומים של הפורומים במשך כל הימים האחרונים ותביני למה כל גבר שרואה את עצמו קצת רגיש/פגיע/רגשי מידי, הזדעק ובא להפריך את הקביעה. 

לגבי העבודה, הסיטואציה שאת מתארת נשמעת קשה והזויה. הבן אדם אשכרה לא מבין איך להתייחס לעובדים תחתיו. על אחת כמה לאשה, ועל אחת כמה וכמה לאשה שעול גידול הילדים מוטל עליה. מגיעה לך כל האמפטיה בעולם אם המצב הוא שאת חייבת להמשיך לעבוד לצידו או תחתיו. את בטח לא צריכה לחשוב על דרכים מכובדות להעביר עליו ביקורת, הוא לא בן זוג שלך ואין לך שום מחויבות אליו מלבד מחויבות לעצמך למצוא את הדרך איך הוא מוציא ממך מינימום של אנרגיה נפשית ופיזית. 

לגבי התובנה הכללית. מסכים עם כל מילה שכתבת ורק מזכיר שבסיטואציה זוגית יש איזון בין רגעי החולשה שיש לכל אחד בין בני הזוג, ואי אפשר להאשים רק צד אחד על רגעי החולשה שלו. אם זה מגיע למצב שכבר אי אפשר להתמודד עם זה או שהוא לא מבין את הגבולות, זה מצב שמצד עצמו דורש חשיבה כיצד לפתור את זה. 

ותודה על האיחול. כנראה שהוא באמת עבד. 

יש פה הרבה גברים שהתוודו על היותם רגישים ואני ממש מעריכה את זה. 

כל גבר שאמר פה שכן הוא נפגע, לדעתי זה גבר אמיץ יש להם את היכולת לבוא עם פתיחות

ומינימום תקשורת ולהיות כנים.

זה דבר מעולה.

אני מאחלת לעצמי גבר רגיש ואמיתי העיקר בלי לשחק משחקים.

לצערנו גם בחיים המודרניים והפתוחים של היום יש לפעמים ניצול מסוים של האישה בתחום העבודה, אני

לא יכולה לשתוק על זה לאורך זמן. בגלל זה מעירה כשזה עובר את גבול הטעם הטוב.

בזוגיות  אתה צודק זה סיפור אחר לגמרי. דווקא בגלל שיש קרבה

ואחד צריך לתמוך בשני, הייתי מצפה שגם ברגעי פגיעה לכאן או לכאן (כמובן לא בכוונה תחילה)

יש רגעי שקט שהצד הפגוע צריך לקחת לעצמו, אבל בסוף כן לתקשר.

שום אדם לא יכול להרגיש שאסור לו לדבר ולהעיר שמא זה "יהרוס" את הצד השני.

תראי איזה רייטינג מדהים היא הביאה. ואנחנו כבר שבוע פלוס אחרי שהיא עלתה. אולי תשקלי לעבור לתחום התקשורת, יש שם אחלה בוסים .....

ואני דווקא בזכות השרשור הזה הצלחתי פעם ראשונה להגדיר לעצמי את הנקודה הזו. כן, אני גבר רגיש. אז היה שווה. 

ומסכים איתך לגמרי. בזוגיות אין כמו תקשורת. אפשר וצריך להגיד את כל מה שיש לנו לומר. אין דבר כזה אסור לומר. השאלה היא רק איך לומר ובאיזו צורה צריך להעביר נכון את המסר. 

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.