היי!
האמת, שכל חיי התפללתי וייחלתי שפעם אחת יהיה מישהו שידע ויכיר אותי כמו שאני באמת ויוכל להכיל את זה. מעולם לא זכיתי להיפתח כך. אבל לאור האנונימיות בפורום - אנסה. למי שאין כח לקרא - בהחלט צודק. אני גם לא יודע מה זה יתן. אבל "דאגה בלב איש ישיחנה".
כבר שהייתי צעיר (13-14) האינטרנט הביא ואתי למחוזות קשים מבחינה מינית. אני מאמין שאצל כל אחד היו נפילות של פורנו, אבל אני הגעתי למחוזות אחרים מעבר להרבה צפייה בכל מיני סרטי פורנו כאלו ואחרים: הייתי פותח מצלמת אינטרנט בפני המון נשים , עושה מה שהן אומרות וכו' וכו'. זה היה עיסוק של המון זמן והמון שעות, דיבורים בצאטים וכו'. לדעתי, אין לי ספק שזה יצר חריטה עמוקה בנפש.
במשך השנים (15-16) ממש שנאתי את עצמי על הנפילות האלו, זה היה ממש מגעיל אותי, אבל משך אותי כל פעם מחדש. אבל "מה יעשה הבן ולא יחטא". הייתי זורק את המצלמת אינטרנט בארונות גבוהים בבית, אבל כמו שאפשר לתאר - בשעת מעשה אפשר לטפס לכל גובה די בקלות.
רק פעם אחת, שממש חרוטה לי בראש ובלב, פשוט לקחתי את המצלמה, חתכתי את החוט, רצתי מחוץ לבית וזרקתי לתוך פח ברחוב. אני עד היום זוכר את הפח, את המראה שלו, את הדרך שבה הלכתי.
מאז ממש לא עניין אותי יותר סרטי פורנו, זה היה נראה לי בכלל לא מגרה, טאטרלי ולא אמיתי, אולי אפילו מגעיל. אבל תמיד היו לי כל מיני נפילות בשיחות עם נשים וכד'. האמת, שאני ממש משתדל לשמור על העיניים ואפיל מצליח, אבל בלב תמיד יש את הרצון הרע הזה שמתעורר בדיבור, בנסיון למשוך את תשומת-הלב. וגם בשנים שהייתי בישיבה ואברך, היו פעמים שנוצרו שיחות בין חברים ועם האברכיות על נושאים לא צנועים (אמנם, בצורה 'עניינית', אבל בסופו של דבר אתה בתוך תוכך יודע שאתה פשוט רוצה לדבר על זה ולשמוע על זה).
בשנה האחרונה, בתוך מצב נורא של התבודדות הולכת וגוברת (החברים מהישיבה עזבו, היישוב התרוקן, לא היה לי תפקיד של הוראה וממילא הייתי ימים שלמים מבלה כמעט לבד לגמרי בלי כמעט לדבר עם אף אדם) - חזרתי פתאום עשר שנים אחורה. פתאום התכתבתי עם נשים בפורומים, החלפנו תמונות והתכתבנו שעות. פתאום משום מקום עלתה בי מחשבה להיכנס לצאט (מה שכיום כלל אינו מצוי - אם חיפשתם).
כשאני נמצא בצאט אני נגעל מהאנשים והנשים, הם נראים לי כל כך מפגרים - דיבור חסר הגיון, אין עקביות, שמות גסים ומגעילים. אני שולח הודעות לנשים רק עם 'שמות נורמליים', משתדל לא לקרא את השמות של הגברים כי הם תמיד מכילים כינויים מיניים הזויים.
ואפילו כשכבר יש מישהי ש'זורמת' - היא שולחת תמונה ואני משתדל בכלל לא להסתכל, אבל עצם זה שהיא שלחה תמונה - ממלא אותי אנרגיה ומזרים את הדם.
ופתאום קלטתי - אין בי שום דבר ש'מזרים לי את האנרגיה' חוץ מזה. זה הרבה יותר 'אטרקטיבי' מיחסים מיניים עם אישתי - כי זה כ"כ מלא בהתלהבות (ובכלל - מפגש עם נשים לא תמימות ושקטות). אני בכלל לא מעריך אותן, הן אפילו נראות לי די מטומטמות. והאמת? אני אפילו מנסה שלא אגיע למצב של שז"ל וכדומה, אלא בעיקר שיהיה דיבור ואולי מפגש על 'דברים סודיים'.
והאמת? תוך כדי אני משנן לעצמי: "מות יומתו הנואף והנואפת", "נואף אישה חסר לב". ואני נגעל מעצמי ובוכה. אבל שוב חוזר למה שקצת מכניס לי עניין והתהלבות בגוף, קצת פנטזיה.
ואחרי כל זה, רוב היום שלי שקוע בלימוד תורה, יש הרבה רבנים ש'אוהבים אותי', נותנים לי תפקידים וכד'. ומצד אחד אני מאה אחוז מזדהה עם מה שאני עושה ולומד, זה לא כלפי חוץ, אני בכלל לא מרגיש שאני משקר, אני כול כולי בפנים.
אבל מצד שני - רק אני יודע איך אני נראה בזמנים ה'אפלים' האלה - ומתמלא חלחלה, ולא מבין איך יכול להיות דבר כזה בעולם, ואם ראוי בכלל שאמשיך במה שאני עושה.
ולסיום - לא יודע עד כמה זה בלתי-נסלח מצד הזוגיות עם אשתי, ואיך בכלל הייתה אפשרות תאורטית בכלל שהיא לא הייתה רוצחת אותי אם הייתה יודעת.
