אני עייפה
יש עליי תיק גב
תיק עם מחשב נייד
מקלדת ביד
מסיכה
אוזניות שהשתרבבו עם אחד התיקים כי אני עד כדי כך לא יכולה לוותר
קליפס קטן ודוקר על האצבע כי לא בא לי לזרוק אותו
אין לי מושג מה אני עושה פה
אני הולכת כי אין לי כוח להפסיק
האוטובוס הגיע
קמתי והמקלדת נפלה
אני צמאה אבל אין לי כח לתהליך שלהוציא את הבקבוק
אני יושבת עם התיק כמו הילדים הקטנים
לא ברור לי אם לקחתי את האוטובוס לכיוון הנכון
אין לי כח לברר כי אין לח כח לקום
לקליפס נשבר שן או נשברה למי אכפת
לא נוח לי
אני עייפה
ואין לי מושג מה עושה פה.

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???