כולנו זקוקים לחסד
וכולנו בני אדם
ולפעמים
גם החזקים צריכים חיזוק
וגם המטפלים צריכים טיפול
וגם הרופאים צריכים ריפוי
וגם המקשיבים צריכים הקשבה
וגם המעניקים זקוקים לנתינה
וגם הטבחים רוצים שיכינו להם אוכל ולהתפנק
וגם המוזיקאים רוצים להקשיב לשיר שלא הם כתבו ולהינות
וגם מומחי הזוגיות צריכים לעבוד על הזוגיות שלהם
וגם מדריכי ההורים צריכים להתמודד עם אתגרים בחינוך
וגם השחקנים רוצים אמת ולא משחק
וגם עורכי הדין נשפטים למשפט
וגם כל מי שמקים אחרים – צריך לפעמים שירימו אותו
כי אנחנו בני אדם.
וכולנו בשר ודם. אנושיים. עם חוזקות. עם חולשות.
עם נפילות. עם עליות.
עם התמודדויות
עם ניצחונות. עם כישלונות.
היום דיברתי עם חברה יקרה שמכירה אותי גם בחיים האמיתיים וגם בפורום והיא אמרה לי: "את יודעת ____ את אף פעם לא משתפת בפורום, ואף פעם לא זכור לי שכתבת איזה קושי שיש לך – ולי כקוראת מהצד זה נראה שאין לך שום קושי והחיים שלך מושלמים ותמיד היו!"
ואז פתאום נזכרתי שעוד מישהו אמר לי משהו בסגנון,
ואז נזכרתי שגם בתור נערה כמה חברות אמרו לי משהו בסגנון,
ואז חשבתי לעצמי כן לשתף קצת וכן לכתוב את הפוסט הזה,
כי באמת בסופו של דבר כ-ו-ל-נ-ו בני אדם
ובמיוחד בימים אלו, ימי בין המצרים,
שהכל צר, כל כך כל כך צר, ונהיה יותר ויותר סוגר, ומחניק,
וחשוך, ועצוב, וקשה, וכואב
כל אחד והתמודדותו הוא...
וכולנו זקוקים לרחמים וחסד של הקב"ה
וגם של אנשים
בבחינת "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק!"
ונדמה לי הקטנה שזהו צו השעה – לעזור אחד לשני,
להתחזק, לחזק,
להאיר
את הלב שלנו – ואת הלב של אחרים.
אז דווקא בעבר שיתפתי הרבה (בפורומי כיפה ולא כאן, כי הייתי שם 13 שנים עד שהכרתי את הפורום הנפלא הזה 
, ובחרתי היום גם לשתף כאן חווית אובדן מאוד גדולה שחוויתי עם מותו של אבי מורי האהוב ז"ל,
דווקא בימים שאחותי האהובה עומדת להתחתן, ופתאום חשבנו שתינו מי ילווה אותה לחופה ומלאו עיני שתינו דמעות קולחות וכואבות, הרגשתי צורך קצת קצת לכתוב על אז... לפני כמעט 3 שנים, שאיבדנו אותו
מעתיקה מעמקי ליבי ונשמתי מה שכתבתי לו ועליו בשבעה, ורוצה להדגיש שהמקום שלי בכתבי זאת מאוד מאוד רגיש, אפילו יותר מתמיד, אז אם אפשר בלי תגובות קשות... אני לא אעמוד בזה כרגע... (לא שחלילה חושבת שיהיו, אבל לפעמים לפעמים מישהו יכול להגיב בלי לשים לב משהו שכן יכול להכאיב...)
" אבוש
בראש השנה לפני שנה גיליתי.
איך אפשר לשמוע בשורה כזאת?
אי אפשר.
אי אפשר לשמוע שאבא שלך חולה במחלה הגועלית.
אבל אני שמעתי. וידעתי. והתכווצתי. ופחדתי.
התמלאנו כולם, כל המשפחה המדהימה הזאת באמונה חזקה, בתקוות גדולות,
המשכנו להתפלל, להאמין ולקוות בכל יום ויום מחדש.
בכינו, זעקנו, ניסינו, פנינו למי שאפשר, ובעיקר – ניסינו לשמח אותך אבוש יקר.
כל חג היינו אצלכם. השתדלנו כל שבת שיכולנו. כל יום באמצע השבוע שהתאפשר. כל חופש.
להספיק.
להספיק לחוות אותך כמה שיותר.
להספיק לראות את הצחוק הזה המתגלגל שלך כמה שיותר.
להספיק לשמוע ממך ולראות ממך כמה שיותר.
אנחנו, והנכדים שלך, ילדינו המתוקים שכל כך אהבנו את סבוש.
אין כמו סבוש בעולם! הם תמיד אמרו.
והקדמנו לך את יום ההולדת,
כדי לחגוג ברוב פאר והדר, שאתה עדיין מרגיש טוב וחזק,
ואספנו את כל מי שאתה אוהב, והכנו שירים, ומשחקים,
וחידונים, ואוכל מושקע, וצחוקים, ומופעים, ואלבומים, ומתנות,
וניסינו להכניס את כל הכיף והצחוק והשמחת חיים של כל חייך לתוך אותם אלבומים ושירים,
שגם אתה תראה כמה מדהים אתה. כמה הרבה הספקת.
לכמה הרבה זכית. לכמה פעלת בעולם הזה, כמה השפעת, כמה נתת,
כמה גידלת,
כמה לימדת
כמה חינכת
כמה העברת
כמה ספרים כתבת
כמה אהבה להשם ותורתו ספגת וגרמת לנו לספוג.
כמה אהבה לתפילה מעומק עומק לב הייתה לך והעברת לכולנו.
כמה היית הכל.
הכל.
ובחודשיים האחרונים, כבר היה קשה מנשוא.
לא הייתי מסוגלת לראות אותך ככה.
כחוש כזה.
חלש כזה.
כאוב כזה.
הלב שלי נגמר בפנים
כאבתי איתך, אוי כמה כאבתי.
איזה קשה היה לראות אותך סובל ככה אבוש שלי.
אבל אתה?
אתה עדיין האמנת.
אתה היית חזק מבפנים.
אתה היית אריה שנלחם על חייו.
אתה היית אות ומופת לכולנו מה זו אמונה.
אתה היית אתה –
האבא המדהים שלי.
ובשבת האחרונה שלך, 6 ימים לפני שהלכת לעולמך.
התכנסנו כולנו להיות איתך.
ביקשת שנשיר שירי קודש. פיוטים. כל מה שריח קדושה עולה ממנו.
וקיימנו.
כולנו שרנו לך במשך כמה שעות את שירי שבת האהובים בזמן סעודה שלישית, את כל שירי החגים של כל השנה, את כל הסליחות והפיוטים שכ"כ אהבת, סבבנו אותך ועטפנו אותך באהבה גדולה ובקדושה שלה ייחלת כל כך.
ובמוצאי השבת, נתת נשיקה באוויר לכולנו ואמרת לנו "אלו היו השעות הכי יפות וטובות בחיים שלי".
וכמה שמחנו. ואיזו זכות.
וביום חמישי, יום לפני שהלכת לעולמך,
באנו אליך כולנו.
באתי גם אני.
שאלת אותי "עד מתי את נשארת?"
ועניתי: "כמה שתרצה אבוש!"
וכ"כ שמחת, ליטפת לי את הלחי השמאלית ואמרת "יופי! איזה יופי!"
ולא עזבנו אותך.
אני אמרתי לעצמי כמה זה נורא וכואב לראות אותך ככה.
ואיך שמלאך המוות משטה בנו ומתגרה בנו "זה יהיה עכשיו! זה לא יהיה עכשיו! זה יהיה! זה לא יהיה!"
ואיך החוסר וודאות והפחדים והחרדות השתלטו על כל כולי לאט לאט, או בעצם מהר מהר.
והיינו איתך סביב המיטה.
אוחזים בידך.
מלטפים את ראשך.
מנשקים כל רגע את מצחך האהוב והקדוש.
שמים לך שירי קודש באוזן מהפלאפון ושרים איתם בו זמנית.
שרים ובוכים.
שרים ובוכים.
"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי"
"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים"
אתה מחאת כפיים,
עשית תנועות של אגרופים מלאי כוונה למילות התפילה,
נתת לנו נשיקות, אמרת תודה,
כל הלילה לא עזבנו אותך. כולנו.
המשכנו לחזק אותך ולהתחזק ממך.
וב5:00 בבוקר פקחת את עיניך, הן היו צלולות, ישירות, מלאות כוונה.
אמא המתוקה שאלה "מה שלומך חמוד שלי?"
וענית: "הכל בסדר!"
אמרנו לך
"אבא אנחנו אוהבים אותך! אבא אני אוהבת אותך!"
הבטת בכל אחד ואחת מאיתנו ואמרת לנו "אני אוהב אתכם מאוד מאוד"
"אוהב אותך מאוד מאוד"
ואז עצמת את עיניך ולא היית בהכרה עוד.
אבל נשמת.
ואיתך גם אנחנו נשמנו.
כל נשימה שלך,
עמוקה, גדולה, רחבה,
נשמנו איתך
נשמנו אותך
המשכנו לומר תהילים, שירים, לדבר אליך, להתפלל,
ואז
ב13:30 בצהרי יום שישי, י' באלול,
נשמת את נשימותיך האחרונות,
כולנו קראנו בקול "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"
כולנו אמרנו לך באוזן, עם נשיקה חמה חמה על המצח:
"אבא!
תודה לך על הכל!
אבא!
סליחה על הכל!
אבא!
אנחנו אוהבים אותך!
אתה האבא הכי טוב בעולם!
אתה הסבא הכי טוב בעולם!
אתה הבעל הכי טוב בעולם!
אנחנו נהיה בסדר!
אתה תהיה בסדר!
אל תדאג אבוש, אל תדאג
אבא אתה הכי מדהים בעולם!"
וכך נשמת את נשימתך האחרונה.
עמוקה וגדולה ומלאת משמעות.
וכך מסרת את נשמתך הטהורה הזאת, הקדושה הזאת, הזכה הזאת לבורא עולם.
ואני רק אמרתי בבכי:
"עולם כמנהגו נוהג.
אבא שלי נפטר
ועולם כמנהגו נוהג".
אין מילים לתאר את גודל האבידה.
אין מילים לתאר מה היית ומה אתה בשבילי ועבורי.
כמה כמה לימדת אותי.
כל מי שאני זה כ"כ הרבה ממך ובזכותך.
ואני רוצה להגיד לך תודה
ולהגיד לעולם כולו שהיה לי אבא מושלם, וצדיק, ויפה, וטוב,
וענו, וצנוע, וגומל חסדים,
ואיש אמונה במלוא מובן המילה,
ואוהב השפה העברית, ודבק בקב"ה ובתורתו קלה כבחמורה
וחרוץ, ומוסר נפש על התפילות והדיוק בהן,
ואוהב ואהוב הבריות, מחפש איפה לעזור ואיפה לגמול חסדים
ואבא הכי מצחיק וכיפי בעולם,
וסבא הכי משקיע וכיפי ומפנק בעולם,
ומאמין עד הרגע האחרון וגם לאחריו,
ולא מתלונן אפילו בייסורי גיהנום שעבר, אפילו לא מילת תלונה, רק המון תקווה ואופטימיות ואמונה.
ובעל קול ערב וכשרון כתיבה של ספרים, סיפורים ושירים מדהים, מדהים!
ואתה אבא שלי.
אבוש החמוד חמוד שלי.
ואני אוהבת אותך.
ומתגעגעת אליך כל כך.
ואני אהיה חזקה, ואתה כבר נותן לי כוחות להתחזק, ואני אמשיך ואתחזק
ואשתדל ללכת בדרכך כמה שיותר
ואשתדל להיות טובה כמה שיותר
כמוך.
טוב אחד גדול ושלם.
אבוש שלי."
ושני שירים שכתבתי עליו אחרי השבעה:
אבא שלי
לאבא שלי יש סולם
עולה בו עוד ועוד בשמים
ואבא אותי כה הצחיק
צוחק הוא עכשיו בשמים
כי רק בגללו אני הבת שלו
וכל ששלי הוא בעצם שלו
מלאת ערכים והכל בזכותו
ורק בגללו מאמינה כמותו
וגם בגללי הוא האבא שלי
והבטיח הוא לי שתמיד יהיה שם בשבילי.
ואם קצת עצוב וקשה ומגעיל
נזכרת שוב בו, במשפט כה מועיל
הוא אומר וחוזר וחוזר ואומר
להמשיך להאמין ולא לוותר
והמשיך וכתב גם לכל ילדיי
ועודד וכיוון את כל מסכת חיי
וחרז "אמונה יש אל תתייאש"
תתחזק תתחזק, ממש כמו האש
ו"מה שיוצא אני מרוצה
כי כל מה שקורה הוא רצון הבורא
ומכאן אמץ הכלל
אין יאוש בעולם כלל"
ואבא שלי הוא הכל בשבילי
ואבא שלי כה חסר הוא לי
אבל שם במרום
הוא משקיף ושומר
ולעיתים בחלום
לי חוזר ואומר
**** שלי אל תתעצבי
הרימי הראש, הכל אפשרי
אני כאן באמת
לא עוזב, לא כואב
רק שומר ושומר
ואיתך תמיד בלב
-------------------
מאז שהלכת
מאז שהלכת
אני לומדת ללכת
אני לומדת להיות בת,
בלי אבא
מאז שהלכת
אני לומדת ללכת
לומדת להיות אמא,
לילדיי, בלי ***** הסבא
איתך, לפני שהלכת
הצחוק המתגלגל היה קיים
מאז שהלכת – הוא נעלם
איתך, לפני שהלכת,
הייתי הבת שלך,
עיניה נשואות-
לאבא שלה.
לפני שהלכת,
איתך הילדים משתוללים
נהנים צוחקים ומכייפים
מאז שהלכת
הם בוכים בלילה ושואלים:
איפה סבא *****?
אני רוצה את סבא *****!
מתי סבא ***** יבוא?
מתי המשיח יבוא?
ובוכים.
אוי כמה בוכים.
דמעותיהם מנגבת
דמעתם בדמעתי משתרבבת
מחבקת
מחזקת
ובלב שבורה ובעצמי נזקקת
איתך כל הטוב היה קיים
עכשיו נעלם
אבא שלי
השורש שלי
בזכותך כאן בעולם
אתה בעצם עדיין קיים
אבל כאן לידי נעלם.
אבא שלי
המורה הדגול שלי
בזכותך יודעת איך להתנהל עם כולם
אתה בעצם עדיין קיים
ובתוך ליבי – נוכח מאוד ולא נעלם.
