מלא תאריכים זיכויי מס ניכויי מס חתימות ועניינים

יש לי פוביה מזה אני אומרת לך

אף פעם לא חשבתי על איך נראה שלי, ועד עכשיו אני לא יודעת. אני לא מפחדת.

אפשר לעזור לך עם הטפסים איכשהו?

שכולם יעזבו אותי
שאשאר בודדה

זה קרה לך פעם?

וזה היה נורא

להיות לבד סתם ככה כשאני בריאה אין לי בעיה וזה אפילו נחמד.
אני מדברת על מצבי מצוקה, שאני צריכה עזרה ואין אף אחד שיעזור.

האחרון קרה לי לפני שבוע.

זה באמת מפחיד.

בעיקר כי אפילו כשאנחנו לא לבד אנחנו לבד, מציצים דרך העיניים האוזניים ותחושות הגוף למה שיש בחוץ אבל לגמרי לבד בפנים

עמדתי מלאת קיא עם תינוק צורח ומלא בקיא גם הוא שאסור לי לסחוב אותו, מזוודות ותיקים כבדים שאסור לי לסחוב, זה היה בשלוש לפנות בוקר ואף אחד לא היה שם, ולא ידעתי לאן ללכת, והרגשתי כל כך רע ובלי חמצן, והכל היה מלא קיא

אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה במצבים כאלו, כמו ילדה קטנה, ופרצתי בבכי

ואז לקחתי עגלה של כביסה מאחד המקומות, העמסתי עליה את כל הציוד ואת ללי, והתחלתי ללכת

חוסר אונים זו תחושה כל כך מרוקנת.

אני זוכרת בפרוטרוט כל אחת מהפעמים בה הרגשתי ככה.

כל אחת מהן היתה נוראית

(אבל לפחות את יודעת שהיית לבד מסיבות טכניות, זאת הרגשה נוראית אבל אולי היא הייתה נוראית יותר אם היית לבד סתם כי לאף אחד לא היה אכפת)

היו שם אנשים, הם לא רצו לעזור לי.

לי נורא אכפת ממך באופן אישי. מכירה את התחושה ושמחה שעברת את זה ואת כבר לא שם

לפחות בפעם הבאה שאני אראה אישה וילד מלאים קיא אני אלך לעזור להם

יאללה מה אני עושה כאילו אני מסכנה די עם זה הכל בסדר די

סליחה אבל הצחקת אותי

את לא עושה כאילו, עברת חוויה נוראית

אנשים היה להם אמא היטלר ואבא ניגרי בגרמניה והם היו היהודיה היחידה בכיתה ועברו אונסים בתאי גזים אני כולה מרגישה לבד אויאויאוי מסכנה נורא אנשים אין להם בעל לי יש בעל והוא עונה לי לטלפון ואני כבר נושמת כמו שצריך מה אני מתבכיינת

בקיצור חיי תותים המה

האם אסור לי לכאוב רק כי אחרים כואבים יותר?

ובכלל האם האיסור הוא על לכאוב או לספר.

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה