איך זה שיש לנו דעה על דברים גדולים ממנו. על נשמה, על אלוהים, על עולם. פאקינג עולם.
הרי אנחנו לא מכירים את עצמנו, ומי שכן, סבל הרבה בדרך לשם והדרך שלו עדיין ארוכה, איך אפשר לבוא לאדם, לראות אותו שנייה ולהחליט לו מה הוא ומה הוא לא בסדר, ומה הוא חושב לעצמו, ואיך הוא מעז. איך אפשר להעביר ביקורת בכללי, על החיים, על אלוהים, על מה שקורה כאן. למה, אני יודעת בכלל מה זה החיים שיש לי ככה תלונות?
כמה זה פטתי לדון בנושאים כי כולם דנים עליהם, ולכעוס כי כולם כועסים, ולהפגין כי כולם מפגינים. ואנשים מאבדים את הדעת. ואיפה אני?
למה אנחנו מרשים לעצמנו לשאול שאלות על אנשים אחרים, על המצאות, על בדיקות, על פוליטיקה.
אני עושה מעשה אחרי שחשבתי עליו, ואז בא מישו ואומר את הדעה שלו, הדעה שלו שהוא חשב עליה שניה ורבע מהרגע שהוא הכיר אותי פעם ראשונה והופ, יש לו בעיות, חמוד. אני חשבתי על זה. זה שלי. וככה זה אמור להרגיש לי כשאני עושה את אותו דבר לאנשים אחרים או נגד הטבע שלי ושל הבריאה.
סוף מחשבה של בוקר
הרי אנחנו לא מכירים את עצמנו, ומי שכן, סבל הרבה בדרך לשם והדרך שלו עדיין ארוכה, איך אפשר לבוא לאדם, לראות אותו שנייה ולהחליט לו מה הוא ומה הוא לא בסדר, ומה הוא חושב לעצמו, ואיך הוא מעז. איך אפשר להעביר ביקורת בכללי, על החיים, על אלוהים, על מה שקורה כאן. למה, אני יודעת בכלל מה זה החיים שיש לי ככה תלונות?
כמה זה פטתי לדון בנושאים כי כולם דנים עליהם, ולכעוס כי כולם כועסים, ולהפגין כי כולם מפגינים. ואנשים מאבדים את הדעת. ואיפה אני?
למה אנחנו מרשים לעצמנו לשאול שאלות על אנשים אחרים, על המצאות, על בדיקות, על פוליטיקה.
אני עושה מעשה אחרי שחשבתי עליו, ואז בא מישו ואומר את הדעה שלו, הדעה שלו שהוא חשב עליה שניה ורבע מהרגע שהוא הכיר אותי פעם ראשונה והופ, יש לו בעיות, חמוד. אני חשבתי על זה. זה שלי. וככה זה אמור להרגיש לי כשאני עושה את אותו דבר לאנשים אחרים או נגד הטבע שלי ושל הבריאה.
סוף מחשבה של בוקר
