קודם כל נאחל לה שתהיה חזקה ובריאה כל החיים ולא תצטרך טיפול.

 

דבר שני, מה את יודעת מה יהיה עד אז? אולי שלום יתאהב בה ברמות שהוא ידחוף להכניס אותה אליכם הביתה, אולי מנדי ואשתו יעברו לגור איתה לטפל בה בבחינת WIN-WIN סיטיואיישן, אולי היא תעדיף בכלל לשכור עובדת זרה. בקיצור, כשמגיעים לגשר חוצים אותו.

 

והתהייה שלך בסוף בהחלט שווה העמקה.

שלום מעריך אותה כמוני
שמתי לב שהיחס שלו למשפחה שלי מאד דומה לאיך שאני מתייחסת אליהם

היא עוזרת לי כל כך הרבה
בשבעה של אבא שלה היא דאגה לי במקום לה
אולי זאת היתה דרך לברוח אבל וודאי שלא רק
כל אחד ידאג אם הבן הבכור שלו יהיה מאושפז
אבל בכל מקרה, היא נותנת לי המון
והיום היא פלטה משהו על זה שהיא יודעת שלא יחזירו לה

ולא ידעתי איך להגיב
מצד אחד לא אמורים לתת כדי לקבל
מצד שני כל כך רציתי לנחם אותה ולומר לה אמא! אני הולכת לדאוג לכל מחסורך!
מצד שלישי זה פשוט לא בטוח.
שתבין שבגלל כל התוכניות הכלכליות של שלום הם קוראים לו קמצן בכל הזדמנות
הם משפחה די פזרנית ולא כל כך דואגים לעתיד שלהם בגלל שאבא שלי בטוח שהוא יביא מכה בקרוב
אבל לי זה לא בטוח וגם לשלום לא ולכן אנחנו מאד מחושבים בכל דבר
חוסכים כל פרוטה כדי שנהיה מבוטחים כלכלית בגיל שבו נצטרך להוציא הרבה, החל מהישיבות וכלה בחתונות
ושלום לא אוהב את הרעיון שצוחקים עליו עכשיו אבל מסתמכים עליו לעתיד, הוא טוען שזו צביעות
אני חושבת שזה לא קשור לאמא שלי, היא לא אחראית על זה, היא רק רוצה להיות בטוחה במשהו, במישהו
אני רוצה להיות מסוגלת לתת לה את הביטחון הזה אבל אם ככה אני אמורה לממן אותו
סליחה אם אני מטופשת
סליחה אם זה לא מובן

הדברים שכתבת הם דברים שאני אומרת לעצמי כדי להרגיע אותי, אבל זה לא מבטיח כלום, עם אם ואולי לא קונים במכולת

לגבי התהייה בסוף, כמו לכולנו, יש לי דאדי אישיוז עצומים. נעים להכיר

שהם גם קשורים טכנית לפעמים אבל לא מהותית.

 

יש את העניין של הדאגה והאכפתיות, שזה שכשמישהו מהמשפחה (ובפרט אבא ואמא) צריך אותך את שם בשבילו במה שאפשר, בין אם מדובר במשהו זמני או משהו מתמשך. שזו עיקר הנקודה כאן (ואני מאמין שזה בעיקר מה שחשוב לה).

ויש את העניין הכלכלי של תמיכה במישהו שנמצא במשבר או כבר לא יכול לפרנס את עצמו, שזו יכולה להיות השלכה של הדאגה אבל כפועל יוצא, ודי זניח ביחס לדבר הראשון.

[מתחשק לי להזכיר את הגמרא: "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא". את הסיפור את בטח מכירה]

(במאמר מוסגר אני אומר שמשהו אצלכם במשפחה מאוד לא בריא ביחס לממון והערבוב ביניכם בעניינים הכלכליים אחד של השני. אמרתי לך את זה גם לפני שנה אם את זוכרת. כדאי לשנות את זה)

 

לגבי הדדי אישיוז (לא חושב שיש לכולם), אולי הגיע הזמן לפתור אותם, אם את רוצה שזה ישתנה ויש לך כוח להיכנס לזה.

אבל אני לא בעמדת כוח לתקן את הקטע הזה
וכמה שניסיתי זה לא הולך
הקטע עם הכסף לא רק שלא בריא, הוא ממשיך להסתבך וממש מלחיץ אותי
ולא רק מהצד עם המשפחה שלי

אין מה לעשות עם זה כרגע

בסדר, אני יודעת מה צריך לשנות
באמת שאין יכולת

אין לי כוח לפרט

לגבי הבעיות עם אבא, ניסיתי, לא מצליח לי. והוא אבא נהדר היום. שלא תבין לא נכון.

אני עשיתי איזו עבודה פנימית מטורפת מול ההורים שלי, וזה שינה את היחס שלי אליהם וכל הכעסים העתיקים מקצה לקצה

סתם סתם
אמרתי לא חופרת

וגם לא ההיפך.

כנראה שזה רק אחד מהם פחות מורכב.

כמה שנים הוא גר איתכם?

15

זה מלא
כל הכבוד לכם ולהורים שלך כי זה לא מובן מאליו בכלל.

זה מסביר את הציפייה שלך.

מבחינתי זאת כפיות טובה לא לעשות את זה

אגב הוא באמת היה צריך את זה, הוא היה חצי סיעודי

כמובן שעד שהם לא זקוקים לסיעוד הם יכולים לגור בבית שלהם, אבל אני כן ממש רוצה לזכות לתמוך בהורים לעת זקנה
זאת מצווה שאני מחכה לה

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה