היא ישבה במרכז המעגל ודיברה בטון מתנשא נורא
פשוט התפרצתי בצחוק, מה יכולתי לעשות?

כשהיא שאלה מה מצחיק, יכולתי לא לענות.
יכולתי לא לחקות את שני המשפטים האחרונים שלה בקול מאונפף שמדגיש מה לדעתי מוזר בהם.
יכולתי לא לתת לה להבין בפרוטרוט מה אני חושבת עליה.

חשבתי שלמדנו לשקר יפה שרה. להיות עם טאקט.

היא הוציאה את זה ממני.

לא היא לא. את צריכה להתאפק. שום דבר בעולם לא מצדיק את מה שעשית. את צריכה להתנצל בפניה.

היא לא נעלבה

אולי. היא המשיכה בשיחה כרגיל. אבל בינינו, היא בטח לקחה ללב. האנשים האלו לא רגילים לביקורת, ואפילו אחת עדינה יחסית עשויה לערער אותם.
כולם כאן במצב רגיש, לא רק את.

אני אתנצל.

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???