המבטים שלוכסנו השתיקות הרועמות הטריקה המדודה של הדלתות עם הטעם החמוץ שלב לפני הברוגז המוכרז
כל הזעם הצודק שנשא כשהוא טעה, כשוב ושוב בחר בדרך הקלה כשלא היה ערכי מספיק כשסתם ישב על הכורסא כשלא חינך כשלא מחה
אבל היה.
ולפעמים גם התגאה בבן הזה שלא מוותר שמצטרד ברחובות שצועק את שחסר. והוא היה
האשד האיתן הזה תמיד יציב תמיד זורם ועכשיו השערות שבאמבטיה.
ופתאום כלום לא חשוב עוד רק מילים שלא יאמר
תודה, תחזיק, רק תישאר
בלעדיך אני לא אני יותר