אז רציתי לשתף אתכם בשריטה הכי עמוקה וקשה שלי כבר הרבה זמן ואני סופר רצינית

אני נגעלת נורא נורא נורא לראות אנשים שאוכלים משהו עם חומוס או טחינה ורואים את זה על השפתיים כזה יואו אני מתה אני נפטרת פה רק מלחשוב על זה

בעקרון המשפחה שלי יודעת כבר שאוכלים פלאפל אני נכנסת לאיזה חדר עד שהם מסיימים
וזה עם כולם, כולם ממש

וואי אני מקיאה רק מלכתוב את זה


פעם הייתי בראיון עבודה, המנהל ביקש שאפגוש אותו בחומוס בתלפיות. אתם לא רוצים לדעת איך זה נגמר

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???