נכון אתם אומרים וואו גיבורה גדולה אני תולה כביסה כל שבוע
ובכן אנשים חולים לא עושים את זה ואני גאה בעצמי כי זה היה קצת קשה לסחוב הכל

בזמן שישבתי לחכות לכביסה ודיברתי עם שלום בטלפון קשקשתי על דף. בלי לשים לב הצטברו סביבי כמה עשרות ילדות פעורות עיניים.

את צייררתתתת
את מציירת בעיתונים? מכירה המודיע הצעיר?
למדת את זה?
ציירי אותייייי

נכנעתי לבקשה והתחלתי לצייר ילדה אחרי ילדה אחרי ילדה... נס שאני עושה את זה מהר.
ציירתי בערך 10 ילדות עד שנמאס לי.

בינתיים הבנות שכבר ציירתי רצו עם הציורים שלהן בכל הסביבה וכשגמרתי היה תור ממש ארוך
היה לי קשה לסרב לכולם אבל אין מה לעשות
הלכתי להתחבא ליד מכונות הכביסה, מוותרת על המזגן באולם למען הפרטיות שלי

כשיצאתי משם עם הכביסה, רדפו אחרי שתי בנות. תציירי אותנו מחר?
אמרתי שלא חושבת, אבל תודה על המחמאה.

הן רצו בחזרה ואז אני שומעת קול של גבר, נו מה היא אמרה, היא תצייר אתכן?

יפה יפה
מחר אני הציירת הרשמית של מלון כינר, חכו תראו

באסה שלא צילמתי

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???