מה לעשות בתשעה באב, איך להתחבר, איך לבכות, איך להיות עצובים. ואני נשרפת בתוכי ומתאפקת לא לצרוח שבתשעה באב עולים לבית עלמין וצורחים בכי עד שנגמר הגרון ובוכים אחת על השנייה ונצמדים למצבות אבן רותחות בחום של צום נוראי, ושותקים בדממה מוחלטת ועושים קריעה ולא ישנים בלילה מרוב בכי וליד אנשים לא מצליחים לבכות אז מתים בפנים ונשארים עמוק מתחת לשמיכה עם תריס מוגף ועיניים עצומות בחזקה ומשתגעים מגעגוע וממורכבות, ותומכים בכולן וכל הקבוצה של השכבה מלאה בהודעות עם לבבות וחיבוקים והסטטוסים בתמונות וגעגועים שלה וכל המדריכות מכל השנים האפשריות שולחות הודעות ניחומים ובאותו הזמן גם מתאבלים על בית המקדש והשכינה בוכה ואני כועסת עליה באותו הזמן שאני גם בוכה עליה ואני רוצה להאמין ואני בוכה באיכה אבל צועקת אחרי זה על ה' שהוא מסתתר והחורבן הפרטי מתערבב עם חורבן הבית והכאב האיום על המקדש מאיים לחצות אותי לשתיים והצרחות מההלוויה לא יוצאות לי מהראש והקולות של המעדרים מכים באדמה וכולן צורחות כשמורידים אותה לאדמה ואני רועדת ולא מרשה לעצמי להסתכל בכח וצריכה לתמוך ולחבק את כולן והלבד הנוראי שאחרי וחלומות הבלהות והחרדות ואני עוד מסרבת להאמין שזה קרה לפעמים אני אומרת שאני לא מכחישה כי אין עיניין להכחיש משהו שלא קרה ולפני שנה היה ערב שבת והיא הייתה חיה היא הייתה חיה
ואנחנו היינו בסדר ויכולנו לעבור שנה נורמאלית בלי כל הבלאגן שהיה והמורכבות לקום כל בוקר מחדש ולתמוך בכולן כשהן מתחילות לבכות תמיד בתזמון הגרוע ולהיות עצובות ולי כבר קצת אין יותר כח.
ובית המקדש. ובית עלמין.
ודיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
דייייייייייי דיייייייי

אני מאבדת

קוראת וקוראת, ורוצה להגיד עדיין כואב לי, אני עדיין מאבדת אנשים, וימים, ושעות. אני עדיין בורחת אני עדיין בולעת בעיניים את ירושלים הקפואה בלילות חמישי. אני עדיין לא מפרסמת שירים, עדיין מלאה באנשים וכל כך לבד.