אין אבנת יותר, אין תלמידים אוהבים.

ולא יוצא לי מהראש
את מלכות צועקת ורוקעת ברגליים בסוף היום אני לא רוצה שתסעי, אני לא רוצה שתלכי מפה, למה, אבל למה את הולכת
מלכותי שלי היפה שלא יודעת להביע רגשות

ואת אופק שלא מפסיק לבכות
ובא שוב ושוב לחיבוק ארוך

והדמעות של ניצן
והחיבוקים של כולם

ואת איתן שהוא גבר גבר קטן אז הוא בא ואמר אסור חיבוקים אז נתנו מרפק והוא היה מאושר

וזה מבכיא אותי שאין יותר וכמה שאכתוב לא אצליח לבטא כמה נקשרתי לילדים האלו בקשר מיוחד שאין כמותו

וכמה שהלב שלי שם

במקום הכי נמוך ביותר בעולם

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???