כמו יומן שרק אני יכולה לקרוא

אבל אני לא קורא את המחוקות, זה בסדר.

ובכל מקרה את הרוב אני כן רוצה שכולם יקראו
אם הייתי רוצה לכתוב רק לעצמי הייתי /קול של משה/ עושה רשימה

אמרנו שאת אלכס, מה משה עכשיו?
(אין לי ניקוד במקלדת, תדמיינו משה בקמץ פתח)

ותראי את העריכה.

לא שאני כן
פשוט זה חופר

אגב עליו דיברתי בשרשור של לספור כבשים, עם הקטע של הרשימה

כשאני רואה שרשורים שהוא מתכתב עם בנות אני אוטומטית פותחת
הרגל.

פה, נב''ל, ריק ומוסתר, צמ''ע, לנ''ו, נשו''ט, הריון ולידה, נסיונות פעילים, בישול ומתכונים, נשואות בלבד, בת מלך, בנות בוגרות, פינה זניחה, ועוד די הרבה פורומים נטושים שיש לי עליהם כוכב כי אני רוצה לנטר את הפעילות שם.

בס"ד

והכל עם התראות?
אני שונאת ים התראות
איך יש לך כוח להתסכל בהכל?

גם בוואצאפ אין לי בכלל התראות.
נכנסת ורואה אם יש.

אני לא נכנסת לפורומים עצמם, פשוט גוללת בעדכני.
בדרך כלל אני פשוט באשה''ל או נב''ל פותחת שרשורים

מישהו: אני רוצה למות, נמאס לי מהחיים האלו, זהו אני חותך

משה: תעשה רשימה של הדברים למענם אתה צריך לחיות

אעשה.

את משה

בס"ד

אופ מתעצלנת על לכתוב צוחק של הערוץ ואני שונאת בוחק

בו יש רק בוחקים כי אין לי כוח להחליף לאנגלית

אגב החלטתי שמקסים זה שם ערבי נורא
השבת בעלייה לתורה נחליף לך שם
יש לך עד מחר לחשוב על משהו רוסי מספיק

חושבת ששרגא זה מתאים לו

אבל הם רק משמעות אחת.

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה