אז הגעתי ביום שישי לרכסים
אני לא מכירה את הבני דודים האלו בכלל

האמת שחטפתי שוק, שלושה מהם נשואים ועם ילדים
וכולם כמובן קטעים ממני בפער.

משפחה מצחיקה ממש, אבל בואו - הם שבאבניקים
אז הרגשתי ממש נח. יותר נח מנח.

קיצור דודה שלי קורעת מצחוק
ומכינה אוכל של השמחות. עליתי איזה טון במשקל מהשבת

אני יודעת את השמות של כולם
וזה מגניב לאללה.

בבוקר היה לי יותר קשה
פתאום לקלוט 31 ואני רק מחליפה דירות כל הזמן ומה יהיה איתי מתי יהיה לזה סוף
ובא לי כבר וזה מצער אותי

ובאמת שנורא הדחקתי כי רציתי להנות ולהיות קלילה
ואז פתאום ההתקף הזה

חשבתי שזה הסוף שלי, ואף אחד לא התייחס אלי
הם לא אוהבים שרע לי
וזו הייתה הרגשה נוראית להתאמץ בכל נשימה ולהרגיש שהחמצן לא מגיע למח

אחר כך אמא שלי הצטערה ממש

בקיצור היה נחמד אבל הרגשות האלו לא עוזבים
אין לי כבר כח

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???