לפעמים פסימיות היא לאו דווקא רעה, היא עוזרת להתכונן לגרוע מכל.

הכי גרוע הוא השלב שבין לבין
כשהאדם הוא לא אדם ואתה לא יודע איך להרגיש
כמו שהרגשתי עם סבא שלי, לפעמים רציתי שהוא ימות כדי שהוא לא יסבול
והרצון שמישהו קרוב אליך ימות כבר
זה הכי גרוע

אבל אני שמחה

הוא לא סובל, לפחות.

 

בכל אופן את מתמודדת טוב וזה מצויין בהתחשב במצב.

הוא שומע אותי כנראה

אז כנראה שהוא שומע ומבין, זה יכול להיות סימן טוב.

ובטח יש הרבה דברים שאת רוצה לומר לו.

הרופאים אומרים שהוא לא שומע ימ''ל.
זה רנדומלי שעולה לו הדופק.

אולי, אז לפחות הוא לא סובל.

 

ואני לא בטוח מה אני חושב על זה, אבל אני מאמין שאת מאמינה שהתודעה/הנשמה לא תלויה במצב הגופני ואדם יכול להיות מודע למתרחש גם כשהגוף בתרדמת (כמו הסיפורים על מוות קליני).

בקיצור, אני בעד שתגידי מה שיש לך לומר לו.

אבל אמרתי לו שאני אוהבת אותו
ושיחזור לא משנה מה

וזה חשוב גם לאחרים, תתנו כמה דקות לכל אחד.

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה