ככה היה אפשר לדרוך בלי בעיות.

 

 

סתם, באמת הוא היה מעריך את זה.

אני חושב שיש מצב שחלק מהדדי אישיוז (סליחה על התזכורת) הן דווקא בגלל שאת דומה לו בדברים מסוימים (ואולי זה גם קשור לסיסטר אישיוז). אני יודע שיש לי אי-אילו אישיוז עם הבכור שלי, ותכל'ס זה בגלל דומות מסוימת. אולי זו נקודת מבט שיכולה לשפוך אור חדש על היחסים.

שהוא התעצבן ממני כי אני דומה לו מאד.
הוא היה אומר שאני "הוא עם קפוצ'ון" כי היתה תקופה שהלכתי תמיד עם קפוצ'ון על הראש כי חשבתי שזה גנגסטרי ומגניב

אבל מרים מעתיקה ממני הכל וזה לא מעצבן אותי בכלל, זה מחמיא לי מאד דווקא
אולי אצל הורים זה מעצבן

במה הבכור דומה לך?

בכל מקרה אני מתבדחת שם הרבה כשיש לי מצב רוח
למשל אומרת להם שעכשיו אפשר לנצח אותו בהורדת ידיים שינצלו את ההזדמנות
וכו'

קשור לזה שאנחנו ביקורתיים כלפי עצמנו, וכשהילד חוזר על הטעויות שלנו אנחנו מתוסכלים מזה ומנסים 'לתקן' אותו בצורה הביקורתית שאנחנו מסתכלים על אותם הדברים כשהם אצלנו (רמז: ביקורתיות גרועה בתור חינוך, אפילו יותר מאשר לתיקון העצמי).

 

הוא מאוד איפולסיבי.

(אם כי אני תוהה עד כמה זה קשור אליי או לאמא שלו, יש לו גם בעיות קשב רציניות שקשורות לאימפולסיוביות ובעיות קשב זה לגמרי מהצד שלה, בכל אופן אני חושד שזה קשור לביקורתיות שלי כלפיו ואני עובד על זה)

וואו לא ידעתי.

לגבי הביקורת, אתה צודק /הכנס משפט שאמרתי על ביקורתיות כלפי ילדים/

או שאני גרוע בהגדרות 🤷‍♂️

ימ''ל חד צדדי! /מדמיין ימ''ל דו מימדי/

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה