@סלט

@פסידונית

 

זוכרות שכתבתי על תחושת הבגידה?

מאותו שבוע שעזבתי את הבית.

באמת מחקת הכל?

שעות של שיחות הלכו לפח?

שעות?

שבועות, חודשים.

כתבתי שם מלא!!! שפכתי את חיי בערך
לא נותר זיז בנשמתי המתוסבכת שאתם לא מכירים
חוץ ממה שאי אפשר לספר

זה מלא מלא שטויות
כמו נב''ל אבל רק ימ''ל אורה אחינעם חני מירי ואנוכי הקטנה
ועל סטרואידים

ככה נהיינו חברות

שכל אחת נכנסה מסיבה אחרת. קטעים

 

את למשל היה משהו טכני שהיינו צריכים לדבר עליו ולא דיברת עם בנים באישי אז זה היה הפתרון.

סתם שאלה שלא רציתי לענות בפומבי
אבל סבבה

מה היו הסיבות של השאר?

היה זכור לי שזה היה קשור לניהול בצמ''ע אבל אולי.

 

מירי הוכנסה מיד אחרייך, כדי שזו לא תחשב שיחה אישית.

 

שמ''פ היה איזה דיון שלא רצתה להרחיב בו בצמ''ע אז עברנו לשם.

 

נראה לי שהיא ביקשה לצרף את אורה.

 

ואת אחינעם לקח לי כמה חודשים לשכנע אתכן לקבל ואותה להתקבל.

 

אבל זה כבר לפני שנתיים בערך אז קחי בערבון מוגבל.

 

אני זקנה כל כך!!! אומייגאד
כלומר ללי גדול!!!

השתנית מאז, שתדע

בדברים מסוימים. כולנו (כמעט)

לגמרי על סטרואידים.

 

שרה בהריון זה בנאדם לא נורמלי ורודף תותים

אני עדיין מפשפש מדי פעם בנשמותיכם

 

(סתם, אני לא נכנס לשם בכלל, רק פעם בחודש-חודשיים כשאני צריך מקום לכתוב טיוטות, ואף פעם לא קורא הודעות מפעם)

היו לי שם כמה מוצלחים

ויהיה לי קשה להתאפק בפעם השנייה

עזוב הכל טוב
בגלל שהזיכרון שלי לא וואו אני מעדיפה ליצור עתיד כי אני לא זוכרת את העבר

עכשיו הוא בסדר עם זה אבל אז הוא היה ממש נגד

והפורום ההוא לא פעיל יותר?

הכניסו את שירה ועוגי אז טכנית למה שלא יהיה פעיל
וראיתי שהם ייכנסו כשאני הייתי

אבל לא נורא זה בסדר
זה גם שונה מהפורום הזה, פה זה כמעט בעיקר פריקות ופתחתי אותו בשבילך כמעט בעיקר

איך היה שם? באשה"ל הקודם?

זה לא משהו שאפשר לעשות ידנית, ביקשתי ממשה שיעשה את זה.

 

איך היה שם? ובכן

אנא

מה שהיה באשה''ל נשאר באשה''ל 😎

 

ולא היית מצר על האובדן

#יתרונות_הדמנצייה

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה