אל תשאלו מה קרה היום.

אני חייבת לפרוק כדי לשחרר את הטלטלה הזו;

שיפודיה, אח שלי רעב, גם אני, נכנסים.
המוכר אדם ישיש אך חייכן, אבל משהו בו מעורר בי סלידה קלה.

אני: הודיה את חייבת להתגבר. הכל טוב

אני מבקשת קבב בפיתה.

הוא מכין את הקבב ביד אחת עם כפפה, היד השניה לא.
עד כאן הקפה ראשונה של גועל.

אני משכנעת את עצמי שזה בסדר ובחום החיידקים נשרפים והכל בסדר ודי עם השריטות של האוכל, הכל בסדר, יהיה בסדר.

עוברים לשלב של הכנת הפיתה.
הוא שואל מה אני רוצה
אני מבקשת מעט חומוס. הוא שם הרבה חומוס ושימו לב מה קורה עכשיו -

הוא אשכרה
מצץ את האצבע שלו
אחרי שהיא התלכלה בחומוס
והוא ממשיך להכין לי
והוא מדבר איתי
וכל השפתיים שלו מלאות חומוס
אני זורקת את האשראי לאחי
ובורחת עם רפלוקסים מהחנות

מסדירה נשימות בספסל

וכמובן זורקת את הפיתה כמו שהיא.


--
וכאן נכנסת שריטה נוספת. למה לא להעיר לו?
מה הקטע עם הטמטום שלא לבייש אנשים?
זרקתי 30 שקלים לפח, ככה.

מתי אני אתמודד עם זה? זה הרי מגעיל לכל הדעות, לא רק לי שאני שונאת אנשים שאוכלים חומוס.
אז מה, מה?

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???