שתלך לחטא את הפה שלה עם אלכוג'ל.

הם מסתבכים? מנדי כבר יודע לומר אותיות, זה מוקדם.
אילו טראומות יש להם?

כלכלית בסדר, את מסודרת יותר מרוב הפורום.
ופיזית יהיה בסדר, יפלטו אותך מתישהו.
וחוץ מזה את בהכרה, כל השאר זה בונוס.

גם להתעלם משן חכמה זה לא מעשה נבון, אגב.

מנדי יודע לומר מילים נפרדות אבל לא מצליח להרכיב משפטים. הוא מפותח מוטורית מאד אבל, אולי זה מתאזן. בכל מקרה הוא ממש מפוחד ושקט לאחרונה. רוצה לישון רק איתי וכו'. זה מובן מאד אבל אני דואגת לו.

ללי בן שנה ושישה חודשים ולא הולך עדיין. גם בקושי עומד. וגם הוא צריך קצת עזרה. טיפול פיזיו או משהו. טיפת חלב עוד חודש.

כלכלית אני מסודרת *לעתיד*, לא להווה כל כך. כלומר יש לנו חסכונות אבל הכל מחושב ומיועד לדברים מסויימים. אני לא יכולה לבזבז כסף. אני צריכה להכניס יותר כסף. (הקורונה דפקה אותנו קצת)

הגב שלי תוקע אותי מלא. שיעוף כבר
גם קשה לי לנשום כשאני מתאמצת

את אחת האמהות הטובות שאני מכירה

ויש לנו שליטה על חלק כל כך קטן מהחיים שלהם. התחושה כאילו הכל באשמתי היא כל כך לא נכונה

מבחינה  כלכלית יהיה טוב

בטוח

יש לך ראש טוב

תזכרי ב25K ההם (אולי זה לא המספר המדוייק)

תטפלי בשן בינה!

לגבי ההתפתחות אני יכולה לעזור לך אם תרצי משהו יותר פורמלי (יש נשות מקצוע אדירות ממש)

הגיוני שלא יהיה לך כוח. לא כל כך הבנתי איך היה לך עד עכשיו

חיבוק חיבוק חיבוק חזק נורא לך

סתם תקופה מעצבנת של 80 שנה וזה עובר

בואי נפרגן לך יותר

 

 

אבל אני כנראה אחיה הרבה יותר סתם כי אלוקים יעשה לי דווקא
את יודעת שכשהייתי קטנה היה לנו קן של ציפור במרפסת, אז דסי עשתה להם שילוח הקן ואז היתה אומרת שהיא פטורה מכיבוד הורים

במיוחד אם אתן לא מסתדרות.

אם זה לא קורה לבד, אולי כדאי לומר את זה כבקשה או יותר נכון דרישה.

 

בסוגריים: 

(יש אנשים שהדרך לבטא את הכאב שלהם הוא לומר לאחרים שלא כואב להם

זה בעצם משאיר אותם הכי כאובים ושאף אחד לא מבין אותם)

כי אני חייבת להרוס

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה