היום נסעתי לתל אביב מוקדם מאד בבוקר כדי להגיע לאורתופד לפני הפקקים.
נכבה לי הפלאפון בכניסה לת''א אז הלכתי לאיבוד.
עצרתי מלא אנשים כל שניה כדי לדעת איך מגיעים. חניתי החנייה פרטית של מישהו עם כלב שצרח עלי. היה חם נורא. הלכתי עד סוף הרחוב רק כדי לקלוט שקראתי לא נכון את השלט וזה רחוב הוברמן ולא הפטמן

חזרתי חזרה, לקחתי את הרכב, הלכתי שוב לאיבוד, הרחובות ממש קרובים אחד לשני אבל אני ממש מטומטמת כנראה

בקיצור האורתופד אמר לי שזה בכלל לא פריצת דיסק, הבלט שלי ממש קטן! עד כאן הבשורות הטובות
הבשורות הרעות- כואב לי כי יש לי בעיה בעצב מסויים מעמוד השדרה ועד סוף הרגל. סוג של שיתוק כנראה?
בכל מקרה שלח אותי לסדרה הזוייה של בדיקות והפנייה למרפאת כאב

בקיצור יהיה בסדר

היום השכן שלנו עושה סעודת הודיה ענקית לאבא שלי באיזה 9 בערב ולא נעים לא להגיע למרות שרציתי לנסוע לגדרה מוקדם יותר
וזהו ואז בערב אני הולכת לעשות משמרת לילה עם חנצ'ו
זה בעיקר לוודא ששום מדד לא צונח והכל תקין
החלק המרתק יהיה להתגנב למחלקה אחרת מעבר לשעות הביקור ולהביא תיק למישהו שם
אמרתי לאחותי שזה מישהו מהלימודים

במיוחד שכשמדייקים את הכאב
ואני נוטה להאמין שיש לזה טיפול מדוייק וטוב יותר מפריצת דיסק
יאללה אחותי עד החגים אין יותר כאבים בעזרת ה'
כמוכן
אני שונאת את תל אביב

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה