לא בא לי לישון הלילות השבוע היו קשים

ואני מתעוררת מקוצר נשימה כל לילה

אבל מחר בא לי לסוע לבסיס של אחי

הוא קיבל שבת כי הוא קרא למפקד שלו מטומטם

המפקד שלו באמת מטומטם

לא ראיתי את אחי כבר כמה חודשים נראה לי

אבל היא לוקחת ממש יקר. והיא הכי זולה באיזור.
אני תוהה אם זה מסוג הדברים שאני צריכה פשוט לעשות לבד, אם כי מרגישה שאין לי מספיק מוטיבציה לזה. מצד שני - החיים הוכיחו לי שמה שאני עושה לבד יוצא הכי טוב בסופו של דבר.

זה הזיה.

לא נשאר כלום, ממש כלום.

הקשר שלי עם אלוקים כל כך אממ.. כל כך.

וגם איש

ואני עייפה מלקוות

מצד שני זה לא הוגן

איזה בושות

לרזות עכשיו

לרהט הכל עכשיו

זה כי נמאס לי כל החיים להמתין

ודי עם הבולשיט הזה של המתנה היא מתנה
אומרים לי את זה כבר שנים.


בכל מקרה אני חייבת להרגיע עם האימפולסיביות שלי
בחיים לא הייתי כזו. תמיד מאופקת וסופר סבלנית
אבל היום למשל אמרתי שאתקשר לאחותי ישר, וידעתי שהיא בנהיגה ועדיף שאמתין
ובכל זאת התקשרתי כי רציתי לא לשכוח
והיא כמעט עשתה תאונה ובכתה לי בטלפון. זה היה מבהיל ממש.

בקיצור -
אין לי מסקנה. תרקדו

הדמעות מתערבבות עם המלח של האינהלציה

כל נשימה כואבת לי כמו סכין חותכת

כנראה.

רק הם חסרים לי, דווקא הם. אותו אני לא סובלת
אני גם ככה מתמודדת פה עם פצעי ילדות, גם אותו אני צריכה פה? אחד האנשים שהכי סבלתי מהם כשהייתי קטנה. וגם גדולה.

ועוד אני צריכה לפנות להם את החדר וללכת לישון בחדר החנוק של אחותי שהתחתנה
עוד עם האסטמה הזו. די לא זה גדול עלי הכל

הכל בא עלי יחד וזה ברור לי שזו רק מראה לאיך שאני מרגישה מול עצמי אבל אני לא מסוגלת להתמודד

כואב לי לחיות

מה איתך!

כיף שאת מתייחסת!

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה