נכתב בעקבות אירועי חתונתה של אחותי הצעירה בשעטו"מ.
הפולניות – כבר מקצה האולם אני שומעת את זעקות השבר שלהן, הן מוסיפות נפנוף ידיים למקרה שאולי לא הבחנתי בהן. אני מסתובבת אחורה להסתכל אולי עומד שם מישהו יותר מסכן ממני. לאכזבתי נמצא שם רק מלצר (אולי הן מתכוונות אליו????). אני מחזירה את ראשי לפנים, משתדלת לווסת את החיוך לרמות אפס ואף שליליות ("איך את מעיזה לחייך במצבך?????") ואז מתחיל הנאום. את רובו אני מכירה בע"פ. משתדלת לא לקריין אותו יחד איתן (קצת כבוד...טיפהלה...) ואז ההצגה מסתיימת במילים: "אוי, רבש"ע מה יהיה???"
אנחה שוברת לבבות, ואני משוחררת.
בעלי הסוד והקבלה – היא פותחת את התיק, אני מנסה לנשום אוויר רק דרך הפה, ומהכיוון הנגדי לה. תוך כדי הבחישה שלה שם אני מדמיינת מה הפעם היא תוציא. איזה אחלה. ניצלתי. זה רק שום כתוש (אחרי הנענע המצופה בקוואקר, לימון מגורד ע"י חתולה אדומה, שערות של שועל שלא הלך ד' אמות ללא הלכה וכו' וכו'.... שום – כבר סביל) . מקבלת בהכנעה הוראות הפעלה. מבטיחה מכל הלב (אהממ...אולי רק מחלקו...) לבצע אותן באופן המיידי, וברגע שהגברת נעלמת מהאופק (מטרידה את הכלה בסגולות לזש"ק) אני מחליקה את התכולה באלגנטיות לפח שבמטבח.
יהנו להם החתולים הלילה.
הרואים ואינם נראים – לפני שהגיעו לאולם הם ביררו היכן נמצאים פתחי המילוט, כישורי ההסוואה שלהם משתבחים ממפגש למפגש. (הם לא יודעים שאני מחלקת להם ציונים כל פעם.....) הם משתדלים להסתובב רק בירכתי האולם שמא נעמד פנים מול פנים. כבר עשרות פעמים חשבו וחישבו מה לומר ובאיזה אינטונציה. תכנון לא כ"כ מוצלח ואנחנו עומדים האחת מול רעותה (בטעות. נשבעת. כ"כ השתדלתי שלא להרוס לה...)
היא: "וואלה, איך לא ראיתי אותך עד עכשיו?? (וואלה, באמת איך???) אממ...ש.... אני....רציתי...."
אני: ממהרת להישיר מבט, לוקחת את היד ולוחצת בחום: "אני מבינה שזה מאד קשה לך, אל תדאגי בעז"ה יהיה בסדר".
כמה ניחומים מצידי (לא טעיתי! מצידי!...) והגברת בעלת הפנים האדומות נמוגה מהשטח.
הפרקטיים – "תדעי לך, תוך כמה חודשים את יכולה להיות תחת חופה, אחרי שנה עם ילד, שנתיים שניים ושכחת מכל התקופה הארוכה שחיכית" . אני משתדלת לעקוב אחרי לוחות הזמנים, משננת אותם למקרה חירום. ואז פולטת במקרה (איזה במקרה!! חיכיתי לרגע!!) : "אני מבינה שאתה אומר את זה כי יש לך מישהו להציע, איזה יופי מצידך!" . מהירות ההתקפלות שלו משכנעת אותי לכיוון ההפוך: "וואי, לא...אני מתנצל. סתם עשיתי לי חישובים"....
בטלנים.
האתיאיסטיים – ביסודם לרוב הם מאמינים באלוקים ובאדם. משום מה קשה להם להאמין לי.... "איך זה יכול להיות שאת נראית שמחה? (איך זה באמת יכול להיות?? אולי אחותי מתחתנת היום???) בטח נורא קשה לך ואת סתם מחייכת (אחותי, אני נראית סתם מחייכת????) לא להאמין איך שאת מצליחה להסוות רגשות...." . בשלב הזה אני מתחילה להתגלגל מצחוק – מבפנים כמובן...לאט לאט זה מתחיל לחלחל החוצה, אני שולפת את אחת מאחיותי ממעגל הרוקדים, מציבה אותה להמשך שיחה עם הגברת, והולכת לרוקן את שאגות הצחוק במקלט האולם.
אני מקווה שהביטוח מכסה סדקים בתיקרה.
המשך יבוא... (הבטחתי עשר)
בשמחות בקרוב אצל כולנ"ו!!! 
את כותבת יפה.
) חשבתי לתלות בכניסה תיבה הנושאת את הכיתוב "בקרוב אצלך" ולחסוך את כל האיחולים, ומקסימום להוסיף הערת ביניים שתגובות, הארות ובעיקר הצעות (!!) לשיפור המצב יתקבלו בשמחה והועדה המסדרת תעיין בהם בכובד ראש... 