שוב שלוש בלילה של ערב ראש חודש אלול,שוב אני מידי חשופה אפילו לעצמי ושוב אני בורחת כמו ילדה קטנה שמפלצת ירוקה רודפת אחריה כדי לגנוב לה את השן,נו,שהפייה הקסומה לא תספיק להביא לה מתנה מתחת לכרית הוורודה בחדר הפנימי שבארמון.
אמא היום ניסתה לדחוף את עצמה לחדר שלי ולהתיישב לי על המיטה עם הצעת חיבוק מפרגן על כישרון השירה שלי.
"כולן אמרו שבקול שלך שומעים את הנשמה לוחשת",ככה היא אמרה אחרי ששרתי לה היום ביום ההולדת ליד החברות שלה.
כן כן,ככה היא אמרה,מלווה בלב מנופח ומחסניות של גאווה בעיניים ששמורות לאמהות שהבנות שלהן שרות להן סולו ביום הולדת.
מה אני אגיד,נו באמת.
אעלק שומעים את לחישת הנשמה..אין לי נשמה,אין לי את עצמי.
שאנשים יפסיקו לקשקש בשכל ולדבר על הנשמה הטהורה שהוא נתן בי.
וואו הוא,שנים לא דיברתי עם הוא.
הוא הזה שטבע בי את השנאה הגלוייה והאהבה המוסתרת.
הוא הזה שאחראי לכל כך הרבה צרות שלי וכל כך הרבה כסף ששפכתי על משהו שינסה לרפא לי את אותה נשמה שאנשים טוענים ששומעים אותה לוחשת.
הוא הזה שהוא היה והווה ויהיה בחיים שלי,אוהו כל כך יהיה בחיים שלי..אני בורחת מה"הוא" שבתוכי אל אותו "הוא" שבשמיים.
שמיים.
יום אחד חלמתי שאני טסה לשמיים,מטיילת לי בין הכוכבים,מחלקת לכוכב הצפון ליטופים מפנקים של ילדה שכל חייה עכשיו זה כוכב הצפון..הולכת לחזות בפלא של שביל החלב ושל הכוכב האדום.
האמת,לעולם לא הבנתי מה העניין של שביל החלב,איפה בדיוק נמצא השביל הזה שכולם מדברים עליו,למה לא רואים שביל ברור ואיפה נמצאת מתיקות החלב שעל שמו הוא נקרא.
אני עוצרת שנייה ממחשבותיי,מנסה לשחרר לי מעט את הצוואר התפוס.האבן פה לא נוחה אבל החול רך ונעים וטוב.
אני מנסה לצייר לעצמי את אותו שביל חלב המסובך הזה,זה שבכלל לא נראה שביל.
החול הגולש הזה עוזר לי בהחלט ליצור שביל לא מסודר,הכל נראה בלאגן אחד גדול.
"חסרות פה עכשיו כמה טיפות חלב וזה אחלה שביל",אני צוחקת פתאום לעצמי,מדמיינת אותי רצה למקרר להביא את כד החלב מהחרסינה שאמא הכינה פעם בסדנת חימר.
"הוא,אתה מסכים לי לדבר אליך?",אני מרימה ראש לשמיים.מליון כוכבים.
הוא וודאי מסתתר שם.
"החיים שלנו לא סלולים באותו שביל מסודר שנדמה לנו שאנו רואים אצל אחרים..
לפעמים,דווקא מתוך כל הבלאגן הזה,מהקווים הלא מסודרים ומהנקודות האלו שבכלל לא דומות לחלב מתוק,נוצר שביל החלב של חיינו..",הדיבור עם הוא מעלה בי תובנה יפה,אני דורשת מעצמי ללטש אותה יותר,לא לפני שאני מחליקה סופית את הגומייה הרופפת מהתלתלים שלי ופותחת את הקפוצ'ון,נותנת לרוח ללטף לי את הכתפיים החשופות.טוב שיש גופיות בחיים.
"קיצר הוא,אז מה שחר אומרת לך?",נכנסת לי שוב המחשבה הזאת לראש,אני מדברת לכוכבים.
"בוא נסכם ששביל החלב זה דבר לא מסודר אבל בכל זאת יוצר שביל עם חלב,אמנם מדומיין אבל לפחות זה מתוק..
ככה נראלי גם החיים..אין אדם שיש לו שביל סלול מראש,שרואה אותו גלוי.
אחרי עבודה ומאמץ,אחרי חיבור של כל מיני נקודות לא ברורות שנמצאות בשמיים,נוצר השביל העמוק.
וגם פה נדרשת ראייה מיוחדת.ראייה שרואה שיש פה שביל ולא כמה נקודות חסרות קשר.
והחלב?אמנם אין באמת חלב בשמיים אבל אם אדם כלשהו דמיין והחליט לקרוא לזה גם חלב,מי אנחנו שלא נדמיין את זה.
להכניס מתיקות לנקודות הלא קשורות בחיינו,לאחות אותן לשביל החלב,שביל החיים שלנו. אתה מבין,הוא?".
שקט.הוא מבין.
המלך ההוא הזה מבין.
נו ודאי שהוא מבין,הוא יצר אותי.הוא נפח בי נשמה.
זה "הוא",מלך העולם.
למרות שאני עם גופייה וחצאית שהייתה ארוכה עד לרגע שקיפלתי אותה הרבה מעל הברך,הלב שלי מתמלא בקרבת הוא.בקרבת אלוקים.
אני רוצה לשיר,להרגיש את הנשמה המדוברת שחנה ואסתר ודגנית המוזרה הזאת,שמעו לי בקול.
אני מוודאת לרגע שאיש לא שומע אותי,מפנה ראש לימין וראש לשמאל.
לא,אין אף אדם בפארק השקט הזה.
אין אפילו נמלה שחורה קטנטונת שיושבת לידי על ארגז החול.
אני נושמת לרגע,עוצמת עיניים ומחבקת לי את הכתפיים.
אני מזמינה את הוא לבוא אלי,לתת לי להתקרב אליו.
פתאום,ברגע הכי חשוך של הלילה,אני שומעת את הנשמה שלי לוחשת-
"אנה..אלך מרוחך...
ואנה
מפניך...אברח,
אם ..
אסק שמיים שם...
אתה .
ואציע שאול,
הנה הוא" .
אמא היום ניסתה לדחוף את עצמה לחדר שלי ולהתיישב לי על המיטה עם הצעת חיבוק מפרגן על כישרון השירה שלי.
"כולן אמרו שבקול שלך שומעים את הנשמה לוחשת",ככה היא אמרה אחרי ששרתי לה היום ביום ההולדת ליד החברות שלה.
כן כן,ככה היא אמרה,מלווה בלב מנופח ומחסניות של גאווה בעיניים ששמורות לאמהות שהבנות שלהן שרות להן סולו ביום הולדת.
מה אני אגיד,נו באמת.
אעלק שומעים את לחישת הנשמה..אין לי נשמה,אין לי את עצמי.
שאנשים יפסיקו לקשקש בשכל ולדבר על הנשמה הטהורה שהוא נתן בי.
וואו הוא,שנים לא דיברתי עם הוא.
הוא הזה שטבע בי את השנאה הגלוייה והאהבה המוסתרת.
הוא הזה שאחראי לכל כך הרבה צרות שלי וכל כך הרבה כסף ששפכתי על משהו שינסה לרפא לי את אותה נשמה שאנשים טוענים ששומעים אותה לוחשת.
הוא הזה שהוא היה והווה ויהיה בחיים שלי,אוהו כל כך יהיה בחיים שלי..אני בורחת מה"הוא" שבתוכי אל אותו "הוא" שבשמיים.
שמיים.
יום אחד חלמתי שאני טסה לשמיים,מטיילת לי בין הכוכבים,מחלקת לכוכב הצפון ליטופים מפנקים של ילדה שכל חייה עכשיו זה כוכב הצפון..הולכת לחזות בפלא של שביל החלב ושל הכוכב האדום.
האמת,לעולם לא הבנתי מה העניין של שביל החלב,איפה בדיוק נמצא השביל הזה שכולם מדברים עליו,למה לא רואים שביל ברור ואיפה נמצאת מתיקות החלב שעל שמו הוא נקרא.
אני עוצרת שנייה ממחשבותיי,מנסה לשחרר לי מעט את הצוואר התפוס.האבן פה לא נוחה אבל החול רך ונעים וטוב.
אני מנסה לצייר לעצמי את אותו שביל חלב המסובך הזה,זה שבכלל לא נראה שביל.
החול הגולש הזה עוזר לי בהחלט ליצור שביל לא מסודר,הכל נראה בלאגן אחד גדול.
"חסרות פה עכשיו כמה טיפות חלב וזה אחלה שביל",אני צוחקת פתאום לעצמי,מדמיינת אותי רצה למקרר להביא את כד החלב מהחרסינה שאמא הכינה פעם בסדנת חימר.
"הוא,אתה מסכים לי לדבר אליך?",אני מרימה ראש לשמיים.מליון כוכבים.
הוא וודאי מסתתר שם.
"החיים שלנו לא סלולים באותו שביל מסודר שנדמה לנו שאנו רואים אצל אחרים..
לפעמים,דווקא מתוך כל הבלאגן הזה,מהקווים הלא מסודרים ומהנקודות האלו שבכלל לא דומות לחלב מתוק,נוצר שביל החלב של חיינו..",הדיבור עם הוא מעלה בי תובנה יפה,אני דורשת מעצמי ללטש אותה יותר,לא לפני שאני מחליקה סופית את הגומייה הרופפת מהתלתלים שלי ופותחת את הקפוצ'ון,נותנת לרוח ללטף לי את הכתפיים החשופות.טוב שיש גופיות בחיים.
"קיצר הוא,אז מה שחר אומרת לך?",נכנסת לי שוב המחשבה הזאת לראש,אני מדברת לכוכבים.
"בוא נסכם ששביל החלב זה דבר לא מסודר אבל בכל זאת יוצר שביל עם חלב,אמנם מדומיין אבל לפחות זה מתוק..
ככה נראלי גם החיים..אין אדם שיש לו שביל סלול מראש,שרואה אותו גלוי.
אחרי עבודה ומאמץ,אחרי חיבור של כל מיני נקודות לא ברורות שנמצאות בשמיים,נוצר השביל העמוק.
וגם פה נדרשת ראייה מיוחדת.ראייה שרואה שיש פה שביל ולא כמה נקודות חסרות קשר.
והחלב?אמנם אין באמת חלב בשמיים אבל אם אדם כלשהו דמיין והחליט לקרוא לזה גם חלב,מי אנחנו שלא נדמיין את זה.
להכניס מתיקות לנקודות הלא קשורות בחיינו,לאחות אותן לשביל החלב,שביל החיים שלנו. אתה מבין,הוא?".
שקט.הוא מבין.
המלך ההוא הזה מבין.
נו ודאי שהוא מבין,הוא יצר אותי.הוא נפח בי נשמה.
זה "הוא",מלך העולם.
למרות שאני עם גופייה וחצאית שהייתה ארוכה עד לרגע שקיפלתי אותה הרבה מעל הברך,הלב שלי מתמלא בקרבת הוא.בקרבת אלוקים.
אני רוצה לשיר,להרגיש את הנשמה המדוברת שחנה ואסתר ודגנית המוזרה הזאת,שמעו לי בקול.
אני מוודאת לרגע שאיש לא שומע אותי,מפנה ראש לימין וראש לשמאל.
לא,אין אף אדם בפארק השקט הזה.
אין אפילו נמלה שחורה קטנטונת שיושבת לידי על ארגז החול.
אני נושמת לרגע,עוצמת עיניים ומחבקת לי את הכתפיים.
אני מזמינה את הוא לבוא אלי,לתת לי להתקרב אליו.
פתאום,ברגע הכי חשוך של הלילה,אני שומעת את הנשמה שלי לוחשת-
"אנה..אלך מרוחך...
ואנה
מפניך...אברח,
אם ..
אסק שמיים שם...
אתה .
ואציע שאול,
הנה הוא" .
