נחיתת אונס.
אורות מהבהבים, אזעקה נדלקת, צפצופים מכל הכיוונים.
הגוף הדומם, שהיה עד עכשיו רגוע, הפך אכזרי ופרוע.
היא נכנסת ללחץ, צורחת, מביטה לצדדים, הכנפיים נפלו הרחק, בלעדיהם היא תתרסק.
הדמעות זולגות, היא לא מנסה להסתיר.
היא נופלת, לבד, בחושך הזה אין אף אחד, היא הייתה פזיזה, חשבה שהיא גיבורה, עכשיו היא גמרה.
הגג הבטוח עף מעוצמת הרוח, שערה מתפזר, מתלכלך בדם וזיעה, נצמד על עורפה ומקשה על הנשימה.
היא משתחררת בכח מגוש הברזל המפוחם, חסר הכנפיים והצורה, שנופל למים בקול שאגה.
עכשיו היא באמת לבד.
רק היא, השמים, והמיים האינסופיים.
ייאוש גם שם.
המון ייאוש.
היא מהמרת כמה זמן יקח עד שהכל יגמר, בטח דקה שתיים, לא יותר.
החושך עוטף, קר, היא לבד. אין לה כנפיים, קרקע יציבה, כלום.
היא עוצמת עיניים, מחכה לשקוע.
לפתע צרחה של הלב, הרגשה משונה.
הוא מכריח אותה לפתוח עיניים.
ואז היא רואה
להקת דגים חופשיים, מסתובבת במעגלים.
כוכב נופל, ששורט את הרקיע.
ציפורים נודדות, עם כנפיים ארוכות.
פתאום היא רואה גם אותה,
נשמה קטנה, טועה.
הכנפיים המלאכותיות שלה נשרו, נעלמו.
ועכשיו לאור הירח נוצצות, מאירות באור עצום
כנפיה שלה.
והן, לעולם לא ינשרו.
"בֶּן אָדָם, עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה.
כִּי כֹּחַ עַז לְךָ יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ, כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים.
אַל תְּכַחֵשׁ בָּם פֶּן יְכָחַשׁוּ לְךָ.
דּרושׁ אוֹתָם – וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָד "
