למען האמת, גם לו רציתי, זה מאוחר מידי עבורי

הבעיה היא שאני לא רוצה להיות ככה ככה. זה או הכל או כלום
להתאבד על משהו
מה להיות?

אין לנו הרבה זמן על הכדור הכבד הזה, תוך 60 שנה בערך אמורים להספיק את הכל. ומה זה הכל. אני רוצה הרבה יותר ממה שהגיוני לרצות

לחיות חיי נצח זו אופציה נחמדת, והייתי ממש רוצה אותה, אבל זה תמיד בא עם מחיר כבד
לראות את כל מי שאתה אוהב מת לנגד עיניך
אתה מפתח אדישות לכל רגש אנושי מחשש להיפגע
הזמן עובר, כיפות הקרח נמסות, האם הייתי רוצה לראות את כדור הארץ מזדהם עד להיכחדות כל המינים?
שרה והמקקים
לא נשמע נחמד

חוץ מזה, אני לא אוהבת להיות בודדה כל כך
לבד לא אכפת לי, אבל בודדה- לא.

אז מה עושים
איך מספיקים הכל
איך נהיים אדם שאי אפשר להחליף
והאם זה שאפתני מידי
והאם זה אנוכי לרצות להיות חשוב
והאם זה אפשרי בכלל

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???