בוכה נפשי. על עדינותה שנפגמה היא בוכה. בוכה על נימי חיים שנתפוצצו לרסיסי חיים מפוזרים.
מהלומה אחר מהלומה הונחתה על נפשי עד כי באו מים עד נפש.
נפשי מרוב עדינותה פועמת בגבורה ושואגת בזעקת כאב על הפוגמים.
הונחתה נפשי במצעדי זרים, אף אחיה זרים לה, גם הוריה זרו לה.
בזעקתה מפלחת שחקים, תובעת עדנה, יופיה השליו, החי.
נושכת את עצמה מכאב, אך גם מתוך איבה- הרי היא זו שמסבילה את עצמה בכל מיני ביקורות זרות, ותביעות זרות וחיצוניות.
אמנם, הבטיחני הרב קוק שהרשמים החיצוניים עתידים להיכנס בטבע נפשי, אך תביעות אלו אין ערך בהם, אולי קצת בעצם.
אך אין זמן לייאוש, ויש זמן לגבורה. לנפש המעוררת אמונה בעצמה, בעוזה שיסיר כל אבן נגף ומהלומה.
אוהבת היא חיים עדינים, אך אלו גם חיי עוז ותעצומות.
בגבורה ובאומץ תשיב את עדינותה בתשובה שלימה.
השיבנו ה' אליך ונשובה.
