אני רוצה לחבק עצים. פתאום הם נראים לי כאלו יפים, וחיים, ומוסיפים לעולם. יש בהם משהו אמיתי כזה, כנה, ורשרושים שנכנסים לתוך הנשמה. כשאני מתבוננת בעצים, אני פתאום מגלה שהם ממש עולם שלם. כל עץ הוא שונה, ומיוחד, וזה פשוט מדהים להסתכל על זה.
זה לגמרי משוגע שאני שמה לב לזה רק עכשיו. כאילו, הם פה איתי, לידי, כל החיים.. והם מתפספסים פה בכל המירוץ הזה של החיים. כל כך יפים, ונעימים, וטובים..
ברור שאני יודעת שהם קיימים. מי לא יודע מה זה עץ? אבל אני בדרך כלל בכלל לא שמה לב אליהם. רואה אותם בזווית העין ולא יותר. כי זה סך הכל עץ, הדבר הכי רגיל שיש.. סתם עומד בצד הדרך.
אבל עכשיו אני נמצאת בחורשה יפה כזאת, מלאה בעצים. ובעצם, כל רחוב ושכונה ואיזור הוא כמו חורשה. כי בכל מקום יש עצים, פשוט צריך לפקוח את העיניים ולהתחיל לשים לב אליהם וליופי שבהם. לדבר הכל כך יפה, וכל כך חשוב הזה. הם נותנים לנו חמצן..
ומתי כבר חשבתי לומר להם תודה? על היופי, הרוגע, הצל, הצבע, הרעש, השקט, הפירות.. אני רוצה להגיד תודה לכל עץ ועץ.
מבטי נח על עץ שמחובר למקל, ונראה שללא המקל הוא מייד יתרסק. תחזיק מעמד, אני לוחשת לו. תהיה חזק, מפללת. עכשיו, כשאני קצת יותר מכירה בערך של העצים, אני מבינה שכל אחד הוא חשוב. ויש שם עוד אחד, עץ מעוות. בררר. זה ממש נראה שהתעללו בו. אבל זה לא כואב לעצים כשמתעללים בהם, נכון?
אני מפחדת שעוד מעט בכלל לא יישארו יותר עצים. אני יודעת שבכל מקום כורתים והורסים עוד ועוד עצים. בכל העולם כולו.. לא זוכרים שעץ שצומח ופורח הוא הרבה יותר טוב מאיזה דף מקושקש. וגם אני, עצים, גם אני חלק מההרס הזה. אני יודעת. סליחה, סליחה, עצים. וגם שיחים, ופרחים. סליחה. שאני הורסת, ולא מספיק מעריכה, ולא מספיק מתייחסת. ואני יודעת, שגם אם מאוד ארצה, לא אוכל להפסיק את ההרס העולמי הזה.. וגם יודעת שאני בעצמי עוד אהרוס.
ואתם בכלל כאלה חשובים, ומשמעותיים, והכרחיים! זה פשוט לא בסדר מה שהולך פה. שיואו, תקלטו כבר, בא לי לצרוח. אנחנו לא נושמים בלעדיהם!! נו, תבינו כבר.
אני אומרת את זה גם לעצמי.
וככה, ממשיכים להרוס אתכם, רק כדי ליצור משהו שנראה יותר טוב ושימושי מכפי שאתם עכשיו. אבל בכלל עצים הם הכי טובים כמו שהם! זה לא ברור שעץ חי הוא יותר טוב מעיפרון, דף או מדף?
כשאני עוצמת את עיניי, ומקשיבה לרשרושים העולים מהצמרות, אני שומעת אתכם בוכים וזועקים לנו שנעריך אתכם כמו שמגיע לכם ונפסיק ככה להשחית ולהרוס. אתם מתחננים, ומסבירים שזה לא רק לטובתכם, אלא בכלל גם לטובתנו. ואנחנו, אנחנו שוכחים שבלעדיכם אנחנו לא חיים. וגם אם ממש לידינו כורתים עץ- זה בכלל לא אכפת לנו. נו, זה סך הכל עץ.
ואנחנו שוכחים, שבעצם אלו לא עצים עם ענפים, אלא אנשים עם נשמות. אנשים שמרגישים עצים. אנשים שאני כל כך רוצה לחבק ומתחננת שיסלחו לי. ואני מפחדת לשכוח כמה טוב ואהבה יש בכל עץ ועץ. עצים, שמעניקים בלי סוף לעלום אפילו שהוא לא מאיר להם פנים באותה הצורה. אני רוצה לשים לב אליהם, בכל פעם מחדש, גם אם הם נראים לי סתם רגילים ושקופים וקבועים ובצד הדרך. ולהעריך אותם כמו שבאמת מגיע להם.
אני רוצה לחבק כל עץ, ולעזור לו לפרוח וללבלב ולצמוח כך שיצמח לגינה ענקית ויפה שכולם שמים לב אליה ושאף אחד לא מפספס אותה. גינה שלא יעלה על הדעת להרוס, או להשפיל, או להעליב. גינה שכולם מהללים ומשבחים ואוהבים אותה ומזכירים לה כמה שהיא מיוחדת וטובה ומשמעותית.
כי זה לא פייר. זה לא פייר שחל הם מהנראים וחלק הם מהשקופים. זה לא פייר שחלק הם מהרומסים וחלק הם מהנרמסים. שחלק הם חדי הלשון ובעלי האומץ, וחלק הם אלו המקבלים את הסכינים בלב. בעצם, כולם מכירים את התחושה של להיות קצת עץ, או שיח. אבל זה לא פייר שיש כאלה שהם עצים כבר שנים. שם, בצד הדרך, צמאים למבט ולהערכה.
ולנו לא אכפת, שככה אנחנו בעצמנו כורתים עצים, הורסים נשמות. אנחנו חייבים את העצים. חייבים חייבים. לא בשביל הנשימה- אלא בגלל הנשמה.
ואם אתם לא יודעים, זה דווקא כן כואב לעצים כשמתעללים בהם.
