אור יוצאת ממאחורי הקלעים. מביטה חרש על המושבים הריקים, על הבמה הדוממת ועל המנורות שמקודם הפיצו אור כל כך גדול עד שחשבה שהפכה להיות שקופה, אבל עכשיו הן מכובות והיא כמו רוח רפאים חומקת לבחוץ, אפילו לא מדליקה את האור בכניסה.
קר בחוץ, ממש קר. היא מצטמררת לרגע ואז מתעלמת מהקור ופוסעת קדימה בנחישות, רק כלפי חוץ.
היא מוצאת סלע קטן במקום נסתר ומתיישבת. מביטה לרגע על שמלתה הלבנה שמתנופפת לאור הירח ומדמיינת את עצמה בתור הנסיכה המאושרת שאותה הציגה קודם לכן.
היא לא ממהרת הביתה, להוריד את האיפור והתלבושת, רוצה להספיק עוד כמה דקות בעולם אחר ולקוות שגם הסיפור שלה יגמר באושר ועושר, כמו כל האגדות.
היא מתופפת עם הידיים על הסלע ומבטה עמוק וחודר, אפילו מעלה לרגע חיוך אמיתי על שפתיה, היא הרי נסיכה כרגע, אז למה לה להיות עצובה?
לא אכפת לה שהיא בכלל לא נסיכה, סתם עוד אחת אפרורית ובכלל לא מיוחדת.
לא אכפת לה שהיא בכלל לא נסיכה, סתם עוד אחת אפרורית ובכלל לא מיוחדת.
בעצם, זה לא משנה בכלל מה היא. בכל מקרה כל החיים היא משחקת, גם אם תוריד את הלבוש הנוצץ, היא תישאר כבולה לתלבושת אחרת. התלבושת הרגילה שלה, שמסתירה כל כך הרבה ממנה.
הלבוש הזה, זה המגן שלה. איתו היא מחליטה מתי למרוח חיוך, סומק בלחיים ואפילו עיניים נוצצות. היא עבדה הרבה על לעשות אותן ככה, מאירות ושמחות, גם כשהן כבויות כמו הלילה.
לפעמים ההצגה מתחלפת לה לסרט, היא יושבת בצד, מביטה על עצמה שמשחקת. ואז פתאום רוצה לעצור הכל, לצרוח לשחקנית הראשית שתוריד כבר את המסכה המזויפת, שתהיה היא עצמה, מנסה להסביר לה שככה היא הכי טובה, אך הסרט ממשיך והיא מתוסכלת.
טיפות קטנות, זכות, מעוררות אותה. היא מביטה עליהן מפלסות דרכן אט אט לעובי האדמה, היא רוצה להתחלף איתן, לחלחל עמוק לאדמה ולהיות מוסתרת.
לפתע היא נזרקת חזרה לתוך המציאות, נהיה חושך וכבר לא רואה את השמלה הלבנה, הירח נעלם מאחורי קבוצת עננים האור נעלם.
ההצגה נגמרה.
נשארה רק ילדה אחת בתחפושת.
נסיכה של אבא.
הלבוש הזה, זה המגן שלה. איתו היא מחליטה מתי למרוח חיוך, סומק בלחיים ואפילו עיניים נוצצות. היא עבדה הרבה על לעשות אותן ככה, מאירות ושמחות, גם כשהן כבויות כמו הלילה.
לפעמים ההצגה מתחלפת לה לסרט, היא יושבת בצד, מביטה על עצמה שמשחקת. ואז פתאום רוצה לעצור הכל, לצרוח לשחקנית הראשית שתוריד כבר את המסכה המזויפת, שתהיה היא עצמה, מנסה להסביר לה שככה היא הכי טובה, אך הסרט ממשיך והיא מתוסכלת.
טיפות קטנות, זכות, מעוררות אותה. היא מביטה עליהן מפלסות דרכן אט אט לעובי האדמה, היא רוצה להתחלף איתן, לחלחל עמוק לאדמה ולהיות מוסתרת.
לפתע היא נזרקת חזרה לתוך המציאות, נהיה חושך וכבר לא רואה את השמלה הלבנה, הירח נעלם מאחורי קבוצת עננים האור נעלם.
ההצגה נגמרה.
נשארה רק ילדה אחת בתחפושת.
נסיכה של אבא.
