אני רוצה לחזור להיות ילדה, עם שוקולד על הפנים ועם שוקולד בלב. אוו, שוקולד בלב. הלוואי שהיו מוכרים כזה בסופר, או משתילים לב כזה בבית חולים. או שפשוט הייתי מצליחה לסלק מהלב שלי את כל המרירות, ולהשאיר שם לב של שוקולד, מתוק וטעים ומעורר. שוקולד זה מדבק, ולב של שוקולד זה בכלל.
מכירים את זה שאוכלים משהו מתוק, ואז שותים תה? ולא משנה כמה סוכר יהיה בתה, זה פשוט לא יהיה מתוק?
אז אנחנו צריכים למצוא את הסוכר הזה שבתה, שבתוכנו ובתוך אחרים, כי הוא קיים, הוא שם. לפעמים פוגשים מישהו שהמתיקות שלו כזו מסנוורת, עד שהאחרים נראים לגמרי חסרי טעם. אבל הם באמת מפוצצים בסוכר! זה אנחנו שצריכים ללקק את השפתיים, לעצור, לחפש איך אפשר להרגיש את הסוכר. כי גם אם טעמנו את טעמו הטוב של השוקולד, זה לא אומר שהסוכר הוא חסר ערך.
פשוט צריך למצוא דרך להרגיש אותו.
