סיפור השגחה שהיה חלק ארויטל.

  בס''ד כל השמות בדויים,

 

יוסי היה תלמיד ישיבה בחור טוב שקט עדין עם מידות טובות,

יום אחד מעט אחר הבר מצווה היה צריך לנסוע הבית מהישיבה,

הוא היה גר בחיפה,הוא עלה מתל אביב לחיפה ברכבת,וישב ברכבת,

אחרי כמה דקות הרכבת התמלאה ולא היה מקומות ישיבה,יוסי רואה

חיילת עומדת קם ממקומו ונתן לה לשבת,בהתחלה היא סרבה אבל

משראתה  את יוסי מתעקש לעמוד הודתה לו וישבה,לחייל קראו דפנה,

היא בליבה התפעלה  מאוד,יוסי בינתיים פתח מעט ספר קודש ועיין בו,

כשהרכבת הגיעה לבנימינה,הרכבת כמעט התרוקנה מאנשים יוסי ישב,

והנה שוב הרכבת התמלאה מאנשים ושוב לא היה מקום לשבת,יוסי ראה 

אדם מבוגר קם ממקומו ונתן לא לשבת,דפנה החיילת לא האמינה אמרה 

ליוסי וכ... 

 

נ.ב. אם יהיה תגובות בעזרת השם אמשיך,כאמור סיפור אמתי על השגחה בימנו.

ממש מענין תמשיכייטאטע אוהב אותי!


תמשיכי, אשמחרחל יהודייה בדם
זה מעניין...
חלק ב בס''דרויטל.

''סליחה למה אתה קם הרי עמדת כל הנסיעה''יוסי לא ציפה שיעירו לו על

זה ענה קצת במבוכה,''זה מצווה לכבד זקן'' דפנה שמעולם לא ידעה מה זה

מצווה היא גדלה בבית חילוני גמור ושלא היה בו שום סממן יהודי,ממש כלום 

לא שבת לא כיפור לא חגים ממש שום דבר,הדבר היחידי זה היה מזוזה שהיה 

בכניסה, כנראה כשאבא שלה קנה את הדירה בכרמל בחיפה הייתה שם מזוזה

שנשארה מאז,דפנה שאלה את יוסי ''מצווה מה זה מצווה אתה עמדת עד עכשיו

אני לא מבינה מה זה מצווה''יוסי בלית ברירה אמר לה שלפי היהדות צריכים לכבד

את הזקן וזה נקרא גם חסד,דפנה הרהרה בליבה איך יתכן אנחנו רצים לתפוס

מקום ליד החלון שמים את התיק שלא ישבו לידנו ולפעמים שמים רגליים בספסל

שלא ישבו והוא אומר מצווה,ככה הרהרה בליבה,הרכבת הגיעה לחיפה יוסי ירד מהר,

בתחנה השנייה ירדה דפנה,היא רואה דוכן של חב''ד יש שם תפילין ובקבוקי מים היא

כמובן לא ידעה מה זה תפילין,והחבדניק קורא לגברים מי רוצה להניח תפילין ממש מצווה,

דפנה שמעה את המילה מצווה הצטמררה מעט ניגשה לדוכן,,,,,

 

נ.ב. בעזרת השם אחרי כמה תגובות חלק ג.

 

מסקרן מה יהיה בהמשך..ילדה של אבא


מעניין.. מחכה להמשךרחל יהודייה בדם
ממש מסקרןןטאטע אוהב אותי!
חלק ג בס''דרויטל.

שאלה את החבדניק,  '''סליחה מה זה מצווה ומה השחורים האלה(התכוונה לתפילין)

כי היום שמעתי את המילה מצווה,''' החבדניק הצדיק היה לו סבלנות נפלאה,והסביר

לה לאט לאט מה זה מצווה ולמה הגברים לובשים תפילין,היא ספרה לו מה היה ברכבת

ועד עכשיו אני נרגשת,החבדניק אמר לדפנה,תראי יש לנו בית חב''ד כאן בחיפה כל ערב

משעה 6 עד 10 כל ערב באים כל מיני אנשים שרוצים עוד לדעת על יהדות,הנה קחי את

הכרטיס ביקור הזה יש פה את הכתובת ואת השעות,היא לקחה את הכרטיס התארגנה 

בקשה מאבא שייקח אותה לבית חב''ד,ההורים של דפנה אבא היה פסיכולוג ממוחה קראו

לו דב,ואמא שלה הייתה מנהלת מחלקה בבית חולים כרמל בחיפה,לאמא קראו קרן,

אבא לא שאל שאלות כי הסכימו לדפנה כל דבר כי ידעו שהיא ילדה טובה ואחראית,

היא נכנסה לבית חב''ד,היא רואה......

 

בעזרת השם אחרי התגובות יהיה המשך.

זה מעניין..ילדה של אבא


תודה לךרויטל.


זה באמת מעניין..רחל יהודייה בדם
תמיד את אומרת תודה,ישר כוח.רויטל.


זה מש מענייןטאטע אוהב אותי!


תודהרויטל.


הי, זה יפה, למה בעצם לא לכתוב את כל הסיפור?משהי נחמדת

נראה לי שנהנה יותר אם זה יהיה בבת אחת, זה לא נראה לי סיפור להמשכים...
תודה רבה! זה ממש יפה!

צודקתרויטל.


חלק ד בס''דרויטל.
עבר עריכה על ידי רויטל. בתאריך ה' באלול תש"פ 17:51

היא רואה כל מיני סוגי בנות דתיות ובנות שנראות ממש רחוקים מדת,

היא ישבה ביניהם ושומעת את הרב שמסביר על נשמה, עולם הבא, חיים

שיש בעולם הבא,אחר כך הרבנית דיברה מה זה אישה ביהדות,ואחר כך

שאלו שאלות היא התלהבה והתפלאה מאוד מאוד,אחרי השיעור הרבנית

לחצה את ידה של דפנה,ואמרה '''אני מקווה לראות אותך שוב'''היא הבטיחה

לרבנית ואכן למחרת הגיעה,היא שוב התלהבה,למחרת כל היום חיכתה לערב

והייתה הולכת יום יום לשם,אחרי כחודש הרבנית הזמינה אותה שבת,דפנה

שאלה את ההורים,ודווקא הם זרמו איתה והסכימו כי ראו שהיא מתחילה להיות

מאוד שמחה מהחיים,דפנה הגיעה לשבת וכמעט כל השבת בכתה מאושר,פעם

ראשונה בחיים ראתה מה זה שולחן שבת נרות דולקות כל הבית מצוחצח ילדים

נראים כמו נסיכים,אוכל מיוחד של שבת,אחרי שבת היא הודתה לרבנית,דפנה 

התחילה להרהר איך להתקרב לשם יתברך,היא החליטה מהיום אני לובשת רק

חצאית הולכת רק בצניעות,למחרת שהגיעה לצבא כולם התפלאו מה קרה לדפנה

איך יתכן שהיא כך,,,,,,,,

 

בעזרת השם יהיה המשך מחכה לתגובות.

 

נ.ב אני לא סופרת אם יש טעיות בכתיב או בכתב אני מתנצלת.

נהיה מסקרן..ילדה של אבא


...רחל יהודייה בדם
מעניין.. מחכה להמשך
כתיבה יפה וממש מענייןהוד444

בעיקרון אני לא כותב פה רק מסתכל ומאוד רוצה לשמוע את ההמשך לכן הגבתי

תודה לךרויטל.


בשמחההוד444


חלק ו בעזרת השםרויטל.

דפנה לא התייחסה היו כאלה שכמעט צחקו עליה וזה חיזק אותה,

היא כבר לבשה בגדים ממש של חרדית חצאית מתחת לברך,גרביים

היא התחילה ישר עם 40 דנייר אחרי כמה ימים היא לבשה של 80 דנייר

כמובן שניסו ללעוג לה היא סבלה הכל בדומיה,ושמחה שהיא עכשיו יודעת

את האמת,דפנה התקדמה מאוד בלימודי היהדות והחליטה להחליף את השם

שלה במקום דפנה היא החליפה לשרה רות,אבא שלה כאמור היה פסיכולוג מומחה

ואמא שלה מנהלת מחלקה בבית חולים,מצד אחד תמכו ב,,,שרה רות מצד שני לא

ידעו מה יהיה איתה אחרי הצבא,היא השתחררה והחליטה עם הרב והרבנית ללכת

לצפת ללמוד במדרשיה לבעלות תשובה,היא התקדמה בצעדי ענק ביהדות,ואחרי כשנה

וחצי הציעו לה שידוך עם בחור טוב ירא שמיים אמתי,הרב והרבנית ביררו עליו ואמרו לה 

הוא נראה בסדר ושרה רות נפגשה עם הבחור לבחור קראו פנחס,וזה היה נראה לשניהם

שזה השידוך,קבעו לעוד שבועיים,  אחרי הפגישה ואמרו זה לזה שהם רוצים לסגור ווארט

פנחס שאל את שרה רות '''ומה יגידו ההורים שלך'''שרה רות התקשרה לבית ואבא עונה......

 

נ.ב  צדיקים אם יהיו תגובות אני אמשיך בעזרת השם.

היי, נראה שקפצת..ילדה של אבא

מה עם חלק ה'?

 

גם בסיפור נראה שדילג קצת קדימה.

 

בכל מקרה, העלילה מתפתחת מעניין..

תודה לך אני אבדוק איך אני מתקנת את זה?רויטל.


עכשיו אי אפשר כבר לערוך את התגובהילדה של אבא

אם זה אמור להיות חלק ה אז לא נורא אפשר להשאיר ככה.

אם יש חלק ה אחר שצריך להיות פשוט תעלי אותו ונדע גם את חלק ו כבר..

 

שוב תודה לך למעשה זה חלק הרויטל.

בעזרת השם מחר יהיה המשך.

וואי זה יפה קוראת את כל מה שאת כותבת וממש אהבתיאחינעם=)
תודה לךרויטל.


היי, מה אם החלק הבא, מחכה ונהנת😃😃משהי נחמדת


תודהרויטל.


חלק ו'2 ואני אסביררויטל.
עבר עריכה על ידי רויטל. בתאריך ז' באלול תש"פ 18:16
עבר עריכה על ידי רויטל. בתאריך ז' באלול תש"פ 18:14

בפרק  הקודם היה צריך להיות חלק ה' ובטעות כתבתי חלק ו' אני ממשיכה בס''ד

 

שרה רות מתקשרת לבית להודיע להם על האירוסין,אבא שלה דב עונה לטלפון,

שרה רות צועקת משמחה '''אבא אני מתארסת אבא איפה אמא,'' האבא ענה 

קצת בקשיחות שלא אופיינית לו,'''מה לא הבנתי איך יתכן מי זה הבחור מה הוא

עושה וממתי את מכירה אותו,'''היא אמרה לו '''אבא הרב שלנו הכיר לו אותו קוראים

לו פנחס פוגל(לא לשכוח זה שם בדוי)נפגשנו פעמיים והחלטנו להתחתן,איפה אמא

אני חייבת לשמח אותה''' אבא דב היה מעט בהלם ואמר לה '''תגידי את נורמלית שתי

פגישות ואת מתחתנת מי הכניס לך לראש דברים כאלה לא יתכן זה ממש לא יתכן'''

בינתיים אמא קרן הגיעה ושמעה את סוף השיחה,אבא אמר לשרה רות רגע,והוא הסביר

לקרן מה בדיוק קרה,כשהיא שמעה התחילה לבכות איך אני אתמודד עם זה איך יתכן בת

יחידה יש לי בכל עולמי וככה עושה לא יתכן תן לי לדבר איתה,ואמרה '''שרה רות מה קורה 

מה זה ששמעתי מאבא לא מספיק שהחלפת את השם שלך עכשיו את מתחתנת עם בחור 

שלא מכרים,לא היו לא יהיה אני ממש מבקשת חזרי הביתה מצפת  זה כבר יותר מדי בשבילי 

והשביל אבא''' שרה רות שהייתה שמחה עכשיו הפכה לה לתוגה לצער, בינתיים האמא ניתקה את

הטלפון,שרה רות בוכה, מצד אחד חבל להפסיד את פנחס פוגל, מצד שני ההורים שלה,אחרי שנרגעה

מעט, לגמה מים והתקשרה לרב...

 

בעזרת השם אם יהיה תגובות אני אמשיך,

נ.ב. יש כאן בחורה טובה באתר שהבטיחה לי היום שהיא תסגנן את הסיפור

יפה! מחכה להמשך...משהי נחמדת


תודה לךרויטל.


מעניין..ילדה של אבא


תודה לךרויטל.


מחכה להמשך..רחל יהודייה בדם
מעניין
תודה לךרויטל.


ממשטאטע אוהב אותי!

מעניין מחכה להמשך

 

היי, מחכה בקוצר רוח להמשך...משהי נחמדת


המשך חלק ז' בס''דרויטל.

שרה רות מתקשרת לרב שלה שכולה נסערת ''הרב הרב ההורים שלי לא מסכימים בשום 

פנים שאמשיך עם השידוך, הרב אני נואשת לא יודעת מה עושים'',הרב השיב לה,'''תשמעי

אם לא הייתי מכיר את פנחס כל כך טוב בחור שקדן וירא שמיים עם מידות טובות לא הייתי יודע

מה לעשות הלאה,אבל היות שהוא בחור טוב ומיוחד,אני אעשה מאמצים גדולים לרכך את לב

ההורים שלך,כי מצד אחד זה עניין של שידוך מצד שני זה כיבוד הורים שזאת אחת המצוות הגדולה

שיש לנו ביהדות,תראי יש רב מיוחד שיודע להתערב בצורה מדהימה לדברים האלה הרב איתמר כהן

ואשתו הרבנית איילה כהן(כמובן שמות בדויים)הנה המספר תתקשרי בשמי ובעזרת השם יהיה בסדר'',

שרה רות ניתקה את הטלפון והתחילה לבכות והתפללה ואמרה'''השם ריבונו של עולם אני יודעת ומאמינה

באמונה שלמה ששידוך זה רק משמים אנא בורא עולם אם זה לטובה השידוך תזרז ללא עיכובים''היא התקשרה

לרב איתמר כהן הרב שמע את כל הסיפור שלה,והבטיח שיום ראשון בעזרת השם הוא יגיע עם אשתו הרבנית 

להורים שלה,הרב ביקש ממנה להתחזק באמונה שיהיה לו סיעתא דשמיא,שרה ניתקה את השיחה והסבירה

לפנחס מה קורה,כששמע פנחס את כל הדברים הציע שהוא ילך להורים שלה,אבל היא פחדה וחששה שזה לא

יזיק כי היא הכירה את ההורים שלה,אבל פנחס אמר תני ללכת בעזרת השם אני ארכך את ליבם,לא היא עונה

לו כדאי שהרב איתמר והרבנית איילת ילכו,פנחס שכל כך רצה ללכת התחנן אליה,והיא אמרה אני לא יודעת מה

לעשות,תעשה מה שנראה לנכון,פנחס התקשר לרב איתמר,והרב אומר לו בשום פנים ואופן אתה לא הולך כי

זה יכול להזיק, פנחס לא ויתר,,,,,,,,,

 

בעזרת השם המשך יבוא אחרי,,,,,,התגובות.

 

 

 

נהיה מסקרן ממש..ילדה של אבא


תודהרויטל.


תודהרויטל.


..בברסלב בוער אש!

ואי שמעייי

את טובה ברמות!

תמשיכי זה מענין ממש!

קראתי עכשו את הכול ותמיד עצרת בדיוק במתח..

ואי תמשיכייי

היי אני דיברתי עם רויטל והיא לא תוכל להמשיך לכתובאוהבת ושמחה
את הסיפורים אז אני בעזרת ה' ינסה להחליף אותה.
חלקים א' ב' ג' ד' וה'...

הוא היה בדרך אל ביתו כאשר ישב ברכבת.
הרכבת החלה מתמלאה ולאחר דקות מספר לא נותרו מקומות. עיניו של יוסי נדדו על קרונות הרכבת המלאים ובמבטו נתפסה חיילת עומדת כאשר תיקה על גבה, הוא קם ופינה את מקומו לחיילת והזמין אותה לשבת. החיילת הביעה את התנגדותה ולא הסכימה לשבת במקומו אך יוסי התעקש לפנות לה את המקום.
החיילת ששמה דפנה התיישבה והודתה לו. ובליבה התפעלה עד מאוד.
היא הביטה ביוסי לראות כיצד ואיך הוא מסתדר והבחינה בו עומד בפינת הרכבת ומעיין בספר הקודש שבידו.
כאשר הרכבת הגיעה למחצית דרכה מקומותיה החלו להתרוקן. יוסי שעמד בצד התיישב לו במקומו. לאחר תחנות מספר אנשים רבים החלו ממלאים את מקומות הרכבת ןהרכבת התמלאה ולא נותר ולו מקום אחד פנוי.
יוסי הרים את עיניו מן הספר שמולו ורואה מולו איש מבוגר שבידיו סלים. יוסי פינה לו במהירות את מקומו ונתן לו לשבת.
דפנה שהבחינה במעשיו של יוסי פנתה אליו אחוזת תדהמה: "סליחה! אדוני! מדוע הינך קם הרי כל הנסיעה עמדת על רגליך" יוסי נירד מקצת, לא היה מוכן הוא להערה על מעשיו. יוסי חשב לרג והסביר לה. לדפנה שזהוי מצווה מן התורה. דפנה שגדלה בבית חילוני מנותק מכל שבב ליהדות. הביטה בו מופתעת ושאלה: "מהי מצווה"? "ומהו הקשר לכאן. הרי עמדת כל הנסיעה ועכשיו מגיע לך לשבת".
יוסי שאינו היה מורגל בשיחה עם בנות הביט בה במבוכה ולא ידע מה לעשות. לאחר דקות מספר ענה לה שלפי היהדות הוא הינו מחוייב לכבד את הזקן.
החיילת הנענה בראשה ופנתה להתיישב במקומה כשמוחה מלא במחשבות על כל המוכר לה. על בני האדם שכאשר אנו עולים לרכבת או לאוטובוס ממהרים אנו לתפוס לנו מקום ואולי שתיים בשביל הרגליים או התיק כדי שאף אחד לא ישב לידנו, והנה הבחור שרק עכשיו פגשה קם ממקומו מכיון שזהוי מצווה. כאשר הרכבת הגיעה למחוז חפצה, לחיפה יוסי מיהר לו החוצה.
בתחנה השניה דפנה, החיילת ירדה. היא החלה יוצאת מהתחנה ופתאום הבחינה בדוכן. דוכן שעמד לו בצד. על השולחן עמדו קופסאות שחורות עם רצועות. היו אלו תפילין אך היא איננה ידעה מה הן אותם קופסאות.
היא החלה מתקרבת אל השולחן ורואה היא שכתוב עליו חב"ד והנה בחור עומד מאחורי השולחן וקורא לגברים "להניח תפילין" מכיוון שזוהי מצווה, דפנה הרגישה לרגע רעד עובר בגבה והיא נגשה אל השולחן ופנתה אל האיש שעמד מאחורי הדוכן. היא שאלה אותו מהי מצווה ומה אלו הקוביות השחורות הללו. היא סיפרה לו את מה שקרה ברכבת ואמרה לו שהיא נרגשת מכל מה שהיה לכן היא שואלת. החבדניק הצדיק היה מלא סבלנות והוא החל מסביר לה לה מהי מצווה ולמה גברים מניחים תפילין. הוא גם סיפר לדפנה על בית החב"ד שיש בעיר כל ערב. הוא סיפר לה כי לשם מגיעים כל האנשים שמעונינים ללמוד עוד ועוד על היהדות,
החבדניק חיפש בתיקו דבר מה והנה הוציא הוא כרטיס ביקור והגיש לדפנה.
לקראת הערב דפנה התארגנה וביקשה מאביה שיסיע אותה לבית חב"ד.
הוריה של דפנה היו דב וקרן. דב היה פסכולוג מומחה וידוע וקרן אימה היתה מנהלת מחלקה בבית החולים כרמל בחיפה.
הוריה שסמכו עליה לא שאלו שאלות ואביה הסיעה אותה.
דפנה הגיעה ונכנסה לבית חב"ד והנה רואה היא אנשים רבים מכל הסוגים. בנות דתיות בנות שרחוקות מהיהדות כרחוק מזרח ממערב,
היא התיישבה שם, בינהם בשיעור של הרב והרב מסביר ומדבר על מהי הנשמה שלנו ומהו העולם הבא ועל החיים.
בשיעור שלאחר מכן היא שמעה את רבנית מדברת על מהי אישה ביהדות לאחר השיעור היה מעגל וכל מי שרצתה שאלה שאלות והרב והרבנית ישבו ובסבלנות רבה ענו על כל השאלות.
הרבנית שבמהלך השיעור הבחינה בדפנה וזיהתה שהיא חדשה במקום פנתה אליה לאחר השיעור ודרשה במקומה. היא חיבקה אותה ואמרה לה שהיא מאוד מקווה לראותה שוב. דפנה שכל כך התרגשה מכל מה שהיה הבטיחה מיד שהיא תשוב ותפקוד את המקום.
ואכן למחרת היא הגיעה ושוב הרגישה שבכל גופה אוחזת ההתרגשות. דפנה החלה מחכה כל היום למפגשים הללו כאשר ההתרגשות שאוחזת בה רק הולכת וגדלה.
כחודש לאחר שדפנה החלה מגיעה לבית חב"ד הרבנית פנתה אליה והזמינה אותה לעשות איתם את השבת. דפנה שאלה את הוריה, והם הסכימו מכיוון שהינה ביתם החלה חיה את חייה בשמחה ושמחה היא לקום בבוקר.
דפנה הגיעה לשבת וכל השבת דמעות של אושר הציפו אותה,
פעם ראשונה שהיא רואה מהו שולחן שבת, נרות שדולקים, הבית מצוחצח וכולם נראים בנים של מלך.
בצאת השבת דפנה ניגשה אל הרבנית והודתה לה על כל החויה הטובה שהיא חחותה השבת והכל בזכות הרב והרבנית.
דפנה התחילה את השבוע והינה המחשבות לא מפסיקות לאחוז בראשה, היא החלה להרהר כיצד היא יכולה להתקרב לה' יתברך.
לאחר המון מחשבה והתייעצות עם הרבנים היא החליטה. היא החליטה שמהיום היא תלך אך ורק בצניעות.
למחרת כאשר היא הגיעה לצבא עם חצאית כולם התפלאו ושאלו "מה קרה לדפנה איך היתכן שהיא כך?"
אם זה טוב אני אשמח שתגיבו. וגם אם זה לא טוב ויש דברים לשפר.אוהבת ושמחהאחרונה
תודה רבה
להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות...אברהם יאיר שטרן

רוב הסיפורים שאנחנו קוראים הם לא סיפורי אמונה למרות שכתוב עליהם סיפורי אמונה...

הם סיפורי חסדך...

הסיפור שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת ועף לבור ואז הגיע יהודי עשיר ושילם והיום הוא ראש כולל חשוב בבני ברק וכו'... זה לא סיפור אמונה זה סיפור חסד...

כתוב "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"

בבוקר כשהשמש זורחת אומרים את חסד ה'.. כשטוב...

אבל לפעמים יש לילה, הכל חשוך לא רואים וכו' ואז צריך להאמין...

סיפור אמונה אמיתי זה שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת, ואז הפריץ זרק אותו החוצה, והוא עם הילדים שלו שוכבים בשלג קופאים לאט לאט, ואין להם מה לאכול...

בלילה הראשון עברו שיכורים ובעטו בהם בשביל הצחוק... אחד גם הקיא על רבקה אישתו... למזלו הם לא התפתו לעשות בה כל מיני דברים... "למזלו" הם לא התפתו כי היא היתה כחולה והם פחדו להידבק בדלקת ריאות...

ואחרי יומיים הוא מנסה להעיר את התאומים הקטנים חצק'ל ושרוליק, והם לא זזים... חצק'ל נושם לאט בכבדות... הוא כולו כחול... ושורוליק כבר לא יזוז... אף פעם...

אז הם חופרים בור בשלג וקופאות להם האצבעות תוך כדי... הם שמים שם את שרוליק... ותוך כדי לאהל'ה משתעלת כמו טרקטור.... ואז מגיע הפריץ ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן..."

ויום אח"כ שמחה בונים מחליט שהוא נכנע והוא הולך מפנה עורף לאבא לא-לוקים ולהכל... והולך לשתות וודקה כדי להתחמם...

ואחרי עוד יומיים לאל'ה נופלת על הרצפה על הגופה של חצק'ל את הגופה של חצק'ל הם כבר לא קברו כי לא היה להם כוח פיזי... טכנית כבר לא היה להם כוח...

בסוף נשאר רק שמי'ל כי הוא היה צעיר וחזק מספיק כדי לשרוד... הוא עוטף את עצמו בגופות של המשפחה שלו כדי להתחמם... אתמול איוון הסכים להביא לו קצת אש אז הוא הדליק את הבגדים שלהם כדי להתחמם... והפריץ עובר לידו ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן... אני כבר אדאג לכל השאר..." ושמיל מנסה לענות לו "לא" אבל משפתיו יוצאת רק נשיפה קרה, רועדת ובלתי ברורה... הפריץ צוחק עליו וממשיך...

ואחרי שבוע יש בצד השביל ערימה של גופות ומספיק אוכל לחתולים ולעופות הדורסים למשך כל השבועיים הקרובים בשפע...

זה סיפור של אמונה... של מסירות עם ה' עד הסוף... למרות שאין כל סיבה ניראת לעין לעשות את זה...

וגם על זה צריך להודות לה'. ולהגיד אמונתו בלילות...

אני יודע יצאתי חרדי רצחח, אבל הרגשתי צורך לשתף... אז סליחה...

בררר🙈🙈תמימלה..?

הכתיבה מהממת, ויזואלי מאוד, ממש מרגישים שם...(לי אישית היה טיפה קשה עם זה אבל זה רק מדגיש כמה הכתיבה טובה😅)

בקשר למסר אתה צודק, סוגשל, כי סיפורי אמונה שמכירים על ניסים שקרו זה סיפורי אמונה שגררו איתם חסד, הסיפור שאתה כתבת זה סיפור אמונה שלא גורר איתו חסד ולכן פחות ירצו לספר אותו בתור חיזוק לרבים כי הוא לא מחזק, הוא מציב מראה, הוא נכון מאוד אבל לא מחזק, לכן לא שומעים אותו.....

וכן, זו גישה קצת ליטאית מאוד אבל בסדר😅

אמלהה חזק עצוב..ניגון🌿אחרונה

זה לפעמים קשה להכיל שבעבודת ה' יש לפעמים דברים קשים מאודד...

ביחד עם כל האהבה והטוב הזה

יום שישיxmasterx

יום שישי בצהריים בסופר השכונתי, צריך להשלים את מה ששוכחים קבוע

דחוק וצפוף כמו ערב חג

כולם בריצה, עינים ברשימות

ידיים חוטפות הכל מהמדף.

ליד המקרר של הגבינות עומד איש מבוגר

לובש חליפה ישנה מכופתרת, יש לו את הסגנון שלו.

הפוך לגמרי מכל הג'ינס, הטיץ והכפכפים שמסביב.

הוא מחזיק ביד קופסת קוטג' קטנה

מסתכל עליה מרוכז

מסובב אותה בוחן אותה

קורא אותה כאילו זה מכתב אהבה ישן.

בודק את התחתית מחפש עוד כיתוב בפינה חבויה.

כולם עוקפים אותו, נתקעים בו, מימין משמאל

הוא לא זז, עומד עם העגלה הקטנה שלו.

בסוף הוא ניגש לסדרן, נער עם אזניות

אומר לו

'סליחה, אתה יודע אם שינו משהו בעטיפה?

הפסים תמיד היו ככה והבית כל כך קטן?'

העובד מסתכל עליו כאילו הוא הגיע עכשיו מעולם אחר ועונה

'אחי זה קוטג' מה זה משנה?'

מחזיר אזניה וחוזר לעבוד.

הזקן לא נעלב הוא מחזיר את הקוטג' למקרר

באיטיות

מניח אותו עם הפנים קדימה

מסדר אותו

מסדר את החליפה

משאיר עגלה ריקה ויוצא מהחנות בלי לקנות כלום.

בלי להסתכל אחורה

לשמש של יום שישי

(כתבתי עוד פסקה, חשבתי לסגור את זה אבל מפה כל אחד ישלים לעצמו)

תפילת האהבה / יומן חלומותחתול זמני

מחלום שחלמתי אתמול, וחלומות בהקיץ אחרים.

///

בבית הכנסת "תפילת השם"

אני מגיע באיחור־מה, החזן במקום אחר, אבל שיהיה

בין עמודי השיש הצחורים (לא מים)

אני אתפלל תפילת שמונה־עשרה של ט"ו באב

או... תפילת חמישה־עשר?

מילים אחרות לחלוטין שלא אזכור עוד

משהו עם אהבה.

והשם מתפלל איתנו, אני שומע זאת בתוך הראש

ואהבת – אהבתי

את – אתכם

ה' – אמר ה'

א־ל אמונה

המאמין בעולם ובאהבה

אנא

עזור לנו להאמין בעצמנו

ובאהבה בכלל.

אמי הביטה בינחלת

במבט חרד

קווצת שיער חמקה מהכיסוי

תצבעי את הלבן אמרה

זה...זה לא ראוי!

סליחה?! התמרמרתי בלבי

זה לחלוטין... עניין שלי!

בתשעה באב

עלה פתאום בזכרוני

איך פעם סיפרה (רק לי)

שאמה (זאת סבתי)

היתה עוד צעירה

כשערה הפך לבן.

אז, כשהגיעה שמה

המומה ומבולבלת,

(הסבתא כלומר האמא)

בהינף יד

מבלי הנד עפעף

הוא שלח אותה

מייד ימינה

ט"ז אב

(ממש עכשיו)

אניח על שיער

שכבה עבה של צבע

אדום, ירוק...

לא משנה

א נ י

לא אעשה

את המשגה הזה

וואו🫂תמימלה..?

קטעמשה

לרגע חשבתי שהבעיה זה כיסוי ראש וצניעות.

לא לא זה מעבר לזה בפלנטה אחרת....נחלת

יש צובעים שיער דווקא ללבןשנונימי

אני חושב ששיער לבן הוא מאוד יפה

שלחו ימינהooאחרונה

את הצעירים

ומשגה זה אומר האשמת הקורבן

(שיער לבן זה אחלה

הטבע לא יכול להיות משגה)

שדה השעורהחתול זמני

נבעים בגבול שדה השעורה

נחלים שרופים

שוקולד ואפר

מתיקות ואבל

קפה מרדים.

והחיבוק הזה

בנהרות הלֶתת

עוטף אותי בערפל אוהב

שַן, לנצח שָן.

כל כך הפכים. מעניין.נחלת

יפה. יפה מאוד.נקדימוןאחרונה

שעראשר ברא

בזרה"ק

אני העבד ניצב מנגד.

אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,

אנחנו ניצבים מנגד.

ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,

ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.

ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?

כשאני העבד!!

רחם.

אנחנו לא העבדשנונימי

בן השפחה (ישמעאל) יושב בארמון

ובן המלך (ישראל) עומד בשער החיצון

לכיסאו ישוב בצדקתו

ינקום נקמת עמו

וישפוט גוזלי מלכותו

נביאי ומבטיחי שקר

טענו לכתר

שימרנו מכולם

שומר ישראל לעולם

אמן!נחלתאחרונה

נגמרימח שם עראפת

זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.

זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.

זה מתחיל, צעק רב פקד.

זה נגמר, מלמל תושב.

טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.

"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.

ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".

הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.

ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".

שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.

"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה.  גוררים אותי החוצה. נגמר.

נגמר, בוכה תושב.

נגמר, מדווח רב פקד.

נגמר, מאשר רמטכ"ל.

נגמר? חושב ראש ממשלה.

...תמימלה..?

לא הייתי מסוגלת לקרוא את הכל אבל ריפרפתי... מטורף, כרגיל, כואב מאוד, חשוף מאוד, קצת קשה לקריאה אבל וואו, אין מילים, תמשיך ככה, אין לי מה לומר......

תודה גברתימח שם עראפת

כואב מאודרקאני

כתיבה מדהימה

חן חןימח שם עראפתאחרונה

רק למתיםxmasterx

לבשת את השריון שלי

כדי שלא אפגע בעצמי

חשבו שאת זו אני

או אני זו את

בסוף החץ פגע בך

נשארתי לעמוד פה לבד

חסין מהכל

מת מבפנים

המוות הוא לא רק למתים

מגלה אותך דרכי או ההיפך, כן?נחלת

כןxmasterxאחרונה

וגם לזה יש כמה אופנים

אולי יעניין אותך